פסק-דין בתיק עפא 70/08

1.            המערער הורשע על סמך הודאתו בבית משפט קמא בעבירה של ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145(א), 204(א), 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 ותקנה 1(1) לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז - 1967.

לפי עובדות כתב האישום, בתאריך 23.5.05 נתגלו בכפר עילבון בגוש 15412 חלקה 48 עבודות בניה ושימוש במקרקעין, שבוצעו אחרי תאריך 1.9.00, לפיהם, בנה המערער בית מגורים, המהווה קומת עמודים מפולשת בשטח של כ- 150 מ"ר וקומת מגורים בשטח של כ- 150 מ"ר, הכל ללא היתר בניה; עוד הואשם המערער, כי במועד הנ"ל ואילך השתמש במקרקעין הנ"ל שימוש חורג.

2.            ביום 27.2.08 הודה המערער, באמצעות בא כוחו, בעובדות כתב האישום והורשע בעבירה של ביצוע עבודות ושימוש ללא היתר, כמפורט בכתב האישום. ב"כ המערער ביקש לדחות את הטיעונים לעונש, בטענה כי המערער הגיש בקשה להיתר, אשר אושרה בתנאים (אף שלא הציג אישור כזה) והוא אמור לקבל היתר בניה בתוך 60 יום. ב"כ המשיבה הותירה את בקשת הדחיה לשיקול דעת בית המשפט, משלא היה ברשותה עדכון אודות אישור בקשתו של המערער. בית משפט קמא אף שלא נעתר לבקשת הדחיה של המערער, ציין, כי יתייחס לטענותיו בעניין ההיתר כאילו הן נכונות ויגזור את הדין בהתאם.

באי - כח הצדדים השמיעו את טיעוניהם לעונש באותה ישיבה ולאחר מכן ניתן גזר דינו של בית משפט קמא אשר הטיל על המערער את העונשים שלהלן:

א.            קנס בסך 35,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תמורתו, אשר ישולם ב- 7 שיעורים חודשיים החל מיום 1.4.08.

ב.            חתימה על התחייבות בסך 20,000 ש"ח.

ג.             תשלום כפל אגרות בסך 8,922 ש"ח.

ד.            הריסת המבנה נשוא כתב האישום לא יאוחר מיום 1.9.08, אלא אם יהא במועד זה בידי המערער היתר כחוק לבניה.

3.            בהודעת הערעור משיג המערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין של בית משפט קמא.

בעניין הכרעת הדין, טוען המערער, כי אין לו כל קשר לעבודות הבניה, שכן אלה בוצעו על ידי אביו, אך לטענתו הוא הודה כדי שימנע הרשעתו של אביו בגילו המתקדם ובמצבו הבריאותי.

טוב עשה ב"כ המערער משנאות לקבל את המלצתנו ולחזור בו מן הערעור על הכרעת הדין, ולו רק בשל העובדה, שהמערער הודה בעובדות כתב האישום בבית משפט קמא בהיותו מיוצג על ידי משרדו של ב"כ המערער.

בענין גזר הדין,­ מלין המערער על שני אלה:

א.            על כך, שבית משפט קמא לא נעתר לבקשתו לדחות את הטיעונים לעונש כדי לאפשר לו להמציא היתר בניה, דבר שהיה מביא, כך לטענתו, להקלה ממשית בעונשו.

ב.            על חומרת העונשים שהושתו עליו, משלא ניתן משקל ראוי למצבו הכלכלי.

4.            בטיעוניו בפנינו עמד ב"כ המערער על נסיבותיו האישיות של המערער, שהינו בחור צעיר, אב לשלושה, מפרנס יחיד, עובד שכיר, המשתכר פחות מסך 5,000 ש"ח, שזה השיעור החודשי של הקנס שהושת עליו. עוד נטען, כי אמנם מדובר בבניה רחבת היקף, כפי שציין בית משפט קמא בגזר דינו, אך מצד שני, לא ניתן משקל ראוי לכך, שבסופו של הליך ניתן היתר.

                המערער משיג בעיקר על גובה הקנס, לחלופין הוא מבקש לאפשר לו לשלם את הקנס בשיעורים נוחים.

                מנגד מבקשת ב"כ המשיבה לדחות את הערעור בהדגישה, כי מדובר בגזר דין מנומק היטב, בבניה רחבת היקף ובעונשים שאינם חורגים מרמת הענישה המקובלת. עוד נטען, כי לא מתקיימות במקרה דנן נסיבות מיוחדות המצדיקות הקלה. ב"כ המשיבה מסכימה לפריסת הקנס ליותר תשלומים.

5.            אין בערעור זה כל ממש. בית משפט קמא שקל את כלל השיקולים הרלוונטיים, איזן ביניהם וגזר על המערער עונש ראוי והולם, שאינו חורג לחומרה מרמת הענישה המקובלת בנסיבות העניין.

                בית משפט קמא הניח לטובת המערער, כי המבנה קיבל היתר בתנאים וכי המערער צפוי לקבל את ההיתר בקרוב, בהדגישו, כי עובדה זו תילקח בחשבון לקולא. מכאן, שאין כל ממש בטרוניתו של המערער על כך, שבית משפט קמא לא נעתר לבקשתו לדחית הטיעונים לעונש למועד אחר, הגם, שעד היום לא עלה בידי המערער להציג היתר בניה, שכן היתר כזה לא צורף להודעת הערעור ולא הוצג לעיוננו.