1. נגד המערער הוגש לבית משפט קמא כתב אישום, אשר ייחס לו עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 334 + 335 (א) (1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").
2. בישיבה מיום 16/03/08 הגיעו הצדדים לידי הסדר טיעון, לפיו יתוקן כתב האישום, המערער יודה ויורשע ויוטל עליו מאסר בפועל של 9 חודשים, והצדדים יטענו לגבי שאלת הפעלת המאסר על תנאי, וכן לעניין המאסר על תנאי והתחייבות. לאור הודאת המערער, בית משפט קמא הרשיע אותו בעבירה המיוחסת.
3. בכתב האישום המתוקן בו הודה המערער על פי הסדר הטיעון נטען, כי המערער והמתלונן שכנים וקיימת ביניהם היכרות קודמת. ביום 26/01/08 בסמוך לשעה 09:00 פגש המתלונן את המערער בעפולה עילית, בין המערער למתלונן התפתח דיון ודברים, כאשר לפתע אחז המערער בבקבוק זכוכית, שבר אותו, ודקר באמצעות שבר הזכוכית את המתלונן בצידו השמאלי על פניו. כתוצאה מהדקירה, נגרם למתלונן חתך מאוזנו השמאלית עד אמצע הלחי. בעטיו פרץ דימום רב ונגרם למתלונן קושי בסגירת העין.
4. לאחר שנתקבלו תסקירי מבחן בעניינו של המערער ולאחר ששמע את טיעוני הצדדים, גזר בית משפט קמא על המערער עונש של מאסר בפועל לתקופה של 9 חודשים, כמו כן הפעיל את המאסר על תנאי בן 9 חודשים אשר הוטל בת.פ. 1511/06 בית משפט השלום בנצרת, כאשר ששה חודשים הופעלו באופן חופף לעונש המאסר שהוטל, ושלושה חודשים במצטבר, כך שסה"כ הוטל על המערער עונש של מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים. כמו כן, הוטל על המערער מאסר על תנאי של 9 חודשים למשך שלוש שנים שלא יעבור על כל עבירת אלימות פיזית כלפי אדם.
5. בערעור שלפנינו, מיקד ב"כ המערער את טיעוניו בשאלת הפעלת המאסר על תנאי. לשיטתו, המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המערער התייחס לעבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה, ומאחר והמערער לא הורשע בעבירה של החזקת סכין שלא כדין, ולכן לא התקיימו התנאים המפורטים בסעיף 186 (א) לחוק העונשין, מאחר ולטענתו החזקת הבקבוק הייתה למטרה כשרה ועובדה שהשימוש שעשה בסופו של יום עם הבקבוק, אינה מאיינת את המטרה הבסיסית והראשונית הכשרה של החזקתו. בנוסף טען, כי מאחר והמשיבה לא כללה את העבירה של החזקת סכין שלא כדין בכתב האישום, הרי שלאור העובדה שלא ניתנה למערער הזדמנות להוכיח את חפותו מעבירה זו, דבר אשר פגע בהגנת המערער. בנסיבות אלה, הוא סבור כי לא היה מקום להפעיל את המאסר על תנאי.
מנגד, ביקשה ב"כ המשיבה לדחות את הערעור. הפנתה לפסיקה שניתנה לעניין הפעלת המאסר על תנאי. הדגישה, כי הבקבוק סוגל בזמן האירוע לחתוך או לדקור בו את המתלונן, ולכן על פי ההגדרה המרחיבה שנקבעה בפסיקה, התנאי שהוטל על המערער חל במקרה שבפנינו.
לעניין טענת המערער שלא ניתנה לו הזדמנות להתגונן, ביקשה ב"כ המשיבה לדחות את הטענה נוכח הסדר הטיעון אליו הגיעו בביהמ"ש קמא ובו נאמר במפורש, כי הצדדים יטענו לעניין הפעלת המאסר על תנאי ובאם לאו. משמעות הדבר, לשיטתה, שהמערער ידע על פי ההסדר, כי המשיבה מתכוונת לטעון בטיעוניה לעונש, להפעלת המאסר על תנאי.
6. ראשית כל, באשר להפעלת המאסר על תנאי, בית משפט קמא ציין בגזר דינו, כי המאסר על תנאי שהוטל על המערער בת.פ. 1511/06 הינו שלא יעבור על כל עבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי המערער ביצע את העבירה הנוכחית במהלך תקופת התנאי, ונותרה השאלה אם מעשיו של המערער כוללים בתוכם עבירה של אחזקת סכין אשר מצדיקה את הפעלת התנאי ובאם לאו. בית משפט קמא נשען על ההלכה שניתנה על ידי בית המשפט העליון בע"פ 49/80
עמוס מסילתי ואח' נ. מ"י, פ"ד לד (3) , 808, אשר על פיה:
"הפסיקה הרחיבה את המשמעות הנודעת לסעיף 52 (ב) לחוק העונשין, וקבעה כי התנאי מופר אף אם הנאשם לא הועמד כלל לדין בעבירה הזהה במספרה לעבירת התנאי, ואף לא הורשע על פיה, ובלבד שעבירה בה הורשע הנאשם הלכה למעשה כוללת בחובה מבחינת יסודותיה את היסודות הקבועים בעבירת התנאי."
באותו פסק דין מסילתי הנ"ל, בית המשפט העליון הסביר את הרציונאל שעומד מאחורי הרחבת המשמעות הנודעת לסעיף 52 (ב) הנ"ל לחוק העונשין כי:
"הטעם להלכה זו נעוץ במטרה העונשית הניצבת ביסוד המאסר על תנאי. המחוקק ביקש ליתן לנאשם הזדמנות. התנאי יופעל רק אם הנאשם לא למד לקח, חזר לסורו, ובהתנהגותו הפלילית חזר ועבר את עבירת התנאי. מכאן מתבקשות שתי מסקנות הנוגעות לעניננו: ראשית, המבחן להפעלת התנאי אינו מבחן טכני - פורמלי אלא מבחן מהותי - עניני. השאלה אינה אם הנאשם הועמד לדין והורשע בעבירה המפורטת בתנאי (התנאי "גניבה" - ההרשעה "גניבה"), אלא השאלה היא אם התנהגותו הפלילית של הנאשם (עליה הועמד לדין והורשע) מקיימת את היסודות של עבירת התנאי."
בפסק דין מאוחר יותר שניתן על ידי בית המשפט העליון בע"פ 1867/00
מ"י נ. אבי גוטמן פ"ד נד (3) 145, חזר על אותו רציונאל שעומד בבסיס ההגדרה המרחיבה בקובעו:
"הטעם להלכה זו נעוץ במטרה העונשית שביסוד המאסר על תנאי, קרי: התנאי יופעל אם הנאשם חזר לסורו ועבר שוב את עבירת התנאי, כאשר למושג זה ניתנת פרשנות המבקשת לכלול בתוכו את אותו סוג התנהגות אשר הענישה המותנית הקודמת התכוונה לאסור ואשר מפניו ביקשה להרתיע."
בית משפט קמא, לאחר שניתח כאמור את הפסיקה ואת הספרות המשפטית קבע כי התנהגותו הפלילית של המערער עונה על יסודות עבירת תנאי:
7. בתגובה לטענת המערער כי שבר הזכוכית באמצעותו דקר את המתלונן, איננו "סכין" כהגדרתה בחוק, קבע בית משפט קמא כדלקמן:
"הנאשם אחז בבקבוק זכוכית, שבר אותו ובכך ייצר חפץ (שבר בקבוק) שמסוגל לחתוך או לדקור. הנאשם לא שבר את הבקבוק בהפילו בטעות, אלא בכוונה להחזיק בשבר זכוכית ולתקוף בעזרתו. הנאשם אחז בשבר בקבוק שחלקו חד ובעזרתו פצע את המתלונן.
ברי כי במקרה זה שבר הבקבוק יוצר על ידי הנאשם ככלי שמסוגל לחתוך או לדקור, וכי הכלי יוצר למטרה זו. על כן נראה כי שבר הזכוכית עונה על הגדרת הסכין כמשמעותו בס' 184 לחוק."
לא נותר לנו אלא להצטרף לדברים אלו.
נוכח האמור, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי המאסר על תנאי בר הפעלה.
8. אנו שותפים לקביעותיו ולמסקנותיו של בית משפט קמא. מעבר לכך, נוסיף, כי בשעה שבית משפט השלום בנצרת בגזר דינו בת.פ. 1511/06 הטיל על המערער מאסר על תנאי של 9 חודשים למשך שנתיים, והתנאי הוא שלא יעבור על עבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין, מטרתו הייתה על פי המשמעות המרחיבה שניתנה על ידי בית המשפט העליון, להרתיע מפני התנהגות אלימה ועבריינית של המערער בעתיד, ובשעה שהוכח בפני בית משפט קמא כי המערער סיגל את בקבוק הזכוכית שהחזיק בו לכלי עת ששבר אותו והפך אותו לכלי אשר מסוגל לחתוך או לדקור בני אדם, ובפועל עשה שימוש בשבר של הבקבוק וחתך בו את המתלונן כנטען בכתב האישום, הרי מדובר בפנינו בהתנהגות אלימה ועבריינית, אשר התנאי נועד להרתיע מפניה, ולכן צדק בית משפט קמא בקובעו כי המאסר על תנאי בר הפעלה.