פסק-דין בתיק עפא 125/08

א. כללי

לפניי ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בעכו (להלן, "בימ"ש קמא"). פסק הדין  ניתן  ביום 6/7/08 על ידי כב' השופט א. קאופמן בתיק ת"ד 06 - 10696.

הערעור מופנה כנגד גזר הדין בלבד.

ב. העובדות שצריכות לעניין

המערערת הודתה בעובדות כתב האישום, אם כי אחרי שהתנהלו מספר ישיבות לשמיעת הראיות ונשמעו סיכומים בעל פה. ואלו הן עיקר העובדות של כתב האישום:

ביום 9/2/06 בכביש, כביש דו סטרי עם קו הפרדה רציף, התרשלה המערערת בכך שסטתה מנתיב נסיעתה תוך חציית קו הפרדה רצוף והתנגשה חזיתית ברכב מזדה שבא ממול.

כתוצאה מהתאונה נפגעו המערערת הנהגת של רכב המזדה וכן נוסעת שהיתה ברכב המזדה. מדובר בפציעות קשות והכל כפי שפורט בכתב האישום.

העבירות בהן הורשעה המערערת הן אלו: נהיגה ברשלנות, עבירה על סעיף 62(2) + 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן, " הפקודה"), גרימת נזק לרכוש או אדם, עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן, " התקנות") בצירוף סעיף 68 לפקודה, סטייה מנתיב, עבירה לפי תקנה 40 (א) לתקנות בצירוף סעיף 68 לפקודה, חציית קו הפרדה רצוף, עבירה לפי תקנה 36(ג) לתקנות בצירוף סעיף 68 לפקודה וחבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 38(3) לפקודה.

במסגרת גזר הדין התייחס בימ"ש קמא למכלול השיקולים ובין היתר: הפגיעות הגופניות הקשות שנגרמו לנהגת, לנוסעת וכן למערערת, הודאתה המאוחרת של המערערת, נחיצות רישיון הרכב למערערת, האינטרס הציבורי שטמון במלחמה בתאונות הדרכים. כמו כן התייחס ביהמ"ש לעברה התעבורתי של המערערת שכולל 16 הרשעות חלקן בעבירות חמורות.

בסופו של דבר גזר בימ"ש קמא על המערערת את העונשים הבאים: פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 12 חודשים, פסילה על תנאי למשך 4 חודשים וקנס על סך 1,500 ש"ח.

ג. טענות הצדדים

ב"כ המערערת צמצם את ערעורו לעניין עונש הפסילה בלבד וטענתו המרכזית הנה שעונש הפסילה  שהוטל על המערערת נוטה לחומרא לאור רמת רשלנותה הנמוכה יחסית לטעמו, שכן סיבת הסטייה לנתיב הנגדי לא הובהרה עד היום ולא נטען שהיא נבעה מהתנהגות לא נורמטיבית של המערערת כגון, נהיגה במהירות מופרזת או נהיגה תחת השפעת אלכוהול. עוד צוין שייתכן ותנאי הכביש לרבות בור שנמצא בו הם אלו שהביאו להתרחשות התאונה.

עוד הוסיף ב"כ המערערת, שהמערערת קיבלה אחריות על מעשיה והודתה, היא ביקרה את הנפגעות האחרות בתאונה וכן יש לזכור שהיא בעצמה נפגעה בתאונה ונותרו לה 35% נכות בגפיים התחתונות. כמו כן, לאור מצבה הרפואי, משרד התחבורה שלל את רישיונה מנהלית במשך 10 חודשים. הוסיף ב"כ המערערת וטען שהרכב נחוץ מאוד למערערת לביצוע סידורי הבית וטיפולה הרפואי. 

ב"כ המערערת הפנה למספר פסקי דין בהם הוטלו עונשים פחותים מהעונש שהוטל על המערערת, על אף הדמיון בנסיבות וביקש להסתפק בפסילת המינימום.

ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור וציין שההרשעה של המערערת התבססה על הודאתה, מכאן שאין כל מקום להוסיף פרטים ועובדות שזכרן לא בא בכתב האישום.

לעניין העונש נטען שאין כל מקום להתערבות, היות ומדובר בעונש ראוי שמתחשב בכל נסיבות המקרה. לטענת המשיבה, המערערת נהגה ברשלנות ברף הגבוהה והפגיעות הקשות של המעורבים בתאונה מצדיקות את העונש שהוטל. ב"כ המשיבה הפנה לעברה התעבורתי של המערערת, שחלקו כולל עבירות לא קלות.

ד. דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, שמעתי ובחנתי את טענת הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות.

הלכה מימים ימימה הנה שערכאת הערעור לא מתערבת בעונש שהוטל בערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים. מקרים אלו מוגבלים ומתוחמים לנסיבות בהן העונש שהוטל סוטה באופן קיצוני ובלתי סביר מהעונש שהיה ראוי להטיל באותן נסיבות. מקרה אחר הנו מקרה בו נופלת טעות בפסק הדין.

יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל, (2008):

"57.כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, אלא במקרים בהם הערכאה הדיונית טעתה טעות של ממש או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.98) וראו גם ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.06), ע"פ 5057/06 אגבריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.07)]."

ראו גם, רע"פ 4484/92 רפאל נ' מדינת ישראל,  פד"י מו(5), 176 ,עמ' 182 שם נאמר: