פסק-דין בתיק עפ 9709/05

1.         זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט י. ריבלין) בתיק ת' 9988/02, מיום 9.6.05. המערער הורשע, לאחר פרשת הוכחות, בביצוע עבירה של נהיגה בדרך לא עירונית במהירות של 164 קמ"ש, בדרך שבה המהירות המרבית המותרת הנה 90 קמ"ש.

בית המשפט השית על המערער העונשים הבאים: קנס כספי בסך 2,500 ש"ח; פסילת רישיון הנהיגה למשך ½11 חודשים בניכוי חודש פסילה מנהלית; 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים; וכן, 21 יום מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא ינהג במהירות העולה על 50 קמ"ש מעל המהירות המותרת.

טענות הצדדים

2.         בא כוח המערער מנמק את ערעורו על הכרעת הדין בכך שנפלו פגמים בניהול התיק מטעם המשיבה, שיש בהם, לדעתו, כדי להביא לזיכויו של המערער מהעבירה בה הורשע. להלן סיכום טענותיו: השוטר אשר רשם את הדו"ח אישר כי לא רשם את הדו"ח מיד עם תפיסת המערער. הוא הודה שרשם את הפרטים על פתק תחילה,  כשעתיים לפני שרשם את הדו"ח. פגם נוסף התגלה לדבריו, בבדיקת מכשיר הממל"ז. לא ניתן להסתפק בהערה סתמית שהמכשיר נבדק ונמצא כשיר מבלי לציין בטופס אשר נועד לבדיקה מה בדיוק נבדק. השוטר אמר בעדותו שאינו יכול לציין מה הבדיקות שהוא ביצע, והדבר עומד בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון. לדידו של בא כוח המערער, אין מקום להסתמך על אמרת המערער בפני השוטר. השוטר ציין כי היה דין ודברים בינו לבין המערער, כך שלא ניתן להסתפק במשפט אחד מני רבים, וכמו כן, אין מקום להסתמך על דברי המערער בפני הקצין בפניו נערך השימוע לצורך הפסילה המנהלית, שהרי הליך זה נעשה במסגרת הליך מנהלי. עוד טען בא כוח המערער, כי התברר לו כי היה במקום שוטר נוסף שלא הובא למתן עדות ופרטיו אינם ידועים (ראו: סעיף 11 להודעת הערעור).

לעניין הערעור על העונש הוא חזר על מה שנטען בהודעת הערעור, קרי, שהעונש הנו מופרז לחומרא, בעיקר בנסיבות בהן בוצעה העבירה. המערער היה בדרכו להביא את הורי אשתו מאשקלון לבית החולים הדסה על מנת לשהות במחיצת בנם בשעותיו האחרונות, אשר הלך לעולמו זמן קצר לאחר מכן. כמו כן, בית המשפט קמא לא לקח בחשבון לקולא את עברו התעבורתי הקל של המערער וכן את חלוף הזמן הרב אשר מיום ביצוע העבירה ועד ליום מתן פסק הדין.

3.         בא כוח המשיבה מבקש לדחות את הערעור על שני חלקיו. לעניין הערעור על הכרעת הדין, טען, כי כל טענות המערער בערעור הן חזרה על מה שנטען בבית המשפט קמא, ואלו זכו לתשובה ולהתייחסות מבית המשפט. באשר לפגמים אשר צוינו על ידי המערער, לדידו, אין באלה כדי להביא לקבלת הערעור היות שהם אינם יורדים לשורשו של עניין, ואין בהם כדי להביא לזיכוי המערער, אף שמוטב שלא היו.

בא כוח המשיבה הוסיף, כי בית משפט קמא הסתמך על עדותו של השוטר לאחר שהזהיר את עצמו, הוא האמין לשוטר ונתן לעדותו משקל לעניין נסיבות רישום הדו"ח. בית משפט קמא גם האמין לשוטר כי בדק את מכשיר הממל"ז בתחילת אותה משמרת, ואין בכך כדי לפגוע במסקנה שהמכשיר נבדק ונמצא כשיר. באשר לטענת המערער לפיה נכח במקום שוטר נוסף שלא הובא לעדות, טען בא כוח המשיבה כי אין בכך כל פגם, גם אם לשוטר הנוסף היתה נגיעה לאירוע, בעיקר אם אין בכך תוספת כלשהי. לדידו, העובדה שהמערער הודה בפני השוטר אשר רשם את הדו"ח, הנה רלוונטית.

לעניין העונש, טען בא כוח המשיבה שאין להתערב בעונש, שכן בעברו של המערער יש 6 עבירות דומות של נהיגה במהירות מעל המותר. גם הדחיות, שגררו אחריהן התארכות ההליכים, אין בהן כדי לשנות ממסקנה זו, שהרי בהכרעת הדין צוין כי היו מטעם הסנגור 11 דחיות, בנוסף לדחיות מטעם התביעה.

דיון

4.         דין הערעור כנגד הכרעת הדין להידחות.

מדובר בערעור הנוגע למהימנות אשר רחש בית המשפט קמא לעדותו של השוטר. נכון הדבר שהעובדה שהערכאה הדיונית קובעת בשאלת מהימנותו של עד מסוים איננה מילת קסם, וכי ניתן במקרים מסוימים לדחות קביעה כזו. ודוק: המדובר במקרים חריגים, שהרי הערכאה הראשונה היא זו אשר שומעת את העדים וביכולתה להתרשם ממהימנותם ומסימני האמת והשקר שבעדותם באופן בלתי אמצעי:

"כידוע, ככלל, ערכאת ערעור לא תתערב בממצאים שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה על-יסוד התרשמותה ממהימנותם של עדים, והיא תהפוך ממצאים אלה רק אם הגירסה העובדתית שהתקבלה על-ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת-על-הדעת. לשם התערבות בממצאי מהימנות 'צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שלא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם'..." [ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 265, 280-281 (1994); כן ראו: ע"פ 3029/00 כהן נ' מדינת ישראל, תקדין (2000). ההדגשות אינן במקור].

            ועוד:

"... אין די בהעלאת נקודות סתומות כלשהן או בתמיהה זו או אחרת כדי להביא להתערבות בית המשפט של ערעור" [ע"א 188/89 עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז(1) 661, 663 (1993)].

המערער לא הצביע על נסיבות המצדיקות התערבות מעין זו, ולא מצאתי כי המקרה דנן נופל לגדר אותם מקרים חריגים כמבואר.

5.         באשר לטענות הנוגעות לפגמים בבדיקת מכשיר הממל"ז, כבר הועלו טענות דומות בע"פ (י-ם) 8798/04 ברבי נ' מדינת ישראל <www.nevo.co.il> (2004). שם נקבע שפגמים של אי רישום ביומן הבדיקות בגין חוסר תשומת לב איננה פגם היורד לשורשו של עניין, "אף שטוב היה עושה השוטר אם היה מקפיד על רישום הבדיקה היכן שצריך, על מנת למנוע מצבים כאלה" (סעיף 4 לפסק הדין). אין לי אלא לחזור על הערה אחרונה זו בשנית, ולהדגיש כי על הפרקליטות לדאוג ולשנן זאת בפני שוטרי התנועה, כי יועמדו על הצורך בביצוע הכללים הנוהגים במקרים אלה. 

6.         באשר לאי הזמנת השוטר הנוסף שהיה באירוע, נראה לי, כי לא היה בכך כדי לפגוע בהגנתו של המערער. בדברי המערער בפני השוטר הוא הודה בביצוע העבירה, ומשכך, אף בהנחה שהשוטר האחר היה מעורב באירוע, לא ברור לי כיצד נפגעה הגנתו של המערער מאי הבאתו של זה.

בנוסף לכך, לא ירדתי לעומק טענתו של הסנגור המלומד, שמה שנרשם בדו"ח מפיו של המערער היה חלק מזערי ממה שדובר בינו ובין השוטר. חזקה על השוטר שירשום את הדברים הרלוונטיים לאירוע, וזה למעשה מה שנעשה במקרה זה. וכאמור, בנוסף לעדות השוטר, ישנה הודאת המערער בפניו בעת רישום הדו"ח, לפיה הוא אומר: "אני לא מתווכח, אכלתי אותה, אני ממהר לבן משפחה שנמצא על סף מוות בבית החולים". בהנחה שהיו עוד דברים שאמר המערער לשוטר, לא שמעתי כי הלה אמר דברים היכולים להמעיט מערכה של אמרתו זו שיש בה הודאה.

לאור האמור, יש לדחות הערעור על הכרעת הדין.