פסק-דין בתיק עפ 9509/05

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופט ד"ר א. צ. בן זמרה) בת.פ 314/04, מיום 17.4.05, בגדרו הורשעה המערערת בשלוש עבירות על סעיף 11(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), תשכ"א - 1960 (להלן: חוק העזר). המערערת נדונה לתשלום קנס בסך 600 ש"ח תוך 30 ימים או 5 ימי מאסר תמורתו. בנוסף, חויבה המערערת לחתום על התחייבות בסך 1,000 ש"ח, להימנע מלעבור על הוראות סעיף 11 לחוק העזר במשך שנתיים ימים, ואם לא תחתום על ההתחייבות, תיאסר למשך  10 ימים.

2.         על פי כתב האישום המתוקן, בשלוש הזדמנויות שונות הועמד רכב מסוג סיטרואן בצבע ירוק, מספר 4739416, ברחובות שונים בירושלים, בניגוד להוראות חוק העזר. בפעם הראשונה, יום ה-11.6.03, הועמד הרכב ברחוב שדרות יצחק רבין, במקום חניה המוסדר באמצעות כרטיס חניה, מבלי לשלם אגרת הסדר חניה, כמצוות סעיף 11(א) לחוק העזר; בפעם השנייה, ביום 15.6.03, הוחנה הרכב ברחוב המאסף 7, במקום חניה אשר אינו מיועד לרכב מסוג זה, בניגוד לסעיף 5(ב)(1) לחוק העזר; בפעם השלישית, ביום 2.7.03, הועמד הרכב ברחוב המאסף 9, גם הפעם במקום חניה אשר אינו מיועד לרכב מסוגו, בניגוד לסעיף 5(ב)(1) לחוק העזר. בשלוש ההזדמנויות הללו הונחו דוחות החניה על הרכב גופו.

ההליכים בבית משפט קמא והכרעת דינו

3.         בבית משפט קמא נטען על ידי המשיב כי המערערת היא הבעלים הרשומים של הרכב. שמחה ניר (להלן: ניר), בעלה של המערערת, ביקש להישפט בגין העבירות האמורות, תחת תשלום קנס. אי לכך קיבל הלה שלוש הזמנות שונות להישפט, אשר נחתמו בימים 30.12.03 - 31.12.03, ובהתאם הוגש כנגדו כתב אישום.

ביום 24.5.04 ביקש המשיב לתקן את כתב האישום על ידי הוספת המערערת כנאשמת שנייה, כך שכתב האישום יכלול הן את המערערת והן את בעלה ניר. בדיון שהתקיים ביום 6.6.04, אישר בית המשפט קמא תיקונו של כתב האישום, לאחר ששני הנאשמים לא התייצבו לדיון.

בדיון שנתקיים ביום 20.6.04, כפרה המערערת, באמצעות בא כוחה, בעובדות כתב האישום, כפירה ללא כל פירוט, ובהמשך בחרה שלא להעיד או להביא ראיה כלשהי להגנתה. כך גם בעלה, ניר.

המשיב ביקש להרשיע את ניר על יסוד החזקה שאין אדם מבקש להישפט בלא שיהא הוא עצמו בעל הרכב או נהגו בעת ביצוע העבירות. באשר למערערת, ביקש המשיב להרשיעה מכוח היותה הבעלים הרשום של הרכב, עת בוצעו העבירות האמורות, וכן מכוח סעיף 27(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 (להלן: הפקודה), שכן זו לא הוכיחה מי החזיק ברכב במועדים הנזכרים.

4.         בחינת מכלול המסמכים וכן עדויות הפקחים, הובילו את בית המשפט קמא למסקנה, כי אין כל ספק בדבר ביצוע  שלוש עבירות החניה, כנטען.    

באשר לאחריותו של ניר, בית המשפט קמא הבהיר כי בקשתו של ניר להישפט אינה מהווה תחליף להוכחת אחריותו כנהג הרכב, ומשלא הוכחה זו, יש לזכותו מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. לעומת זאת, אחריותה של המערערת נובעת מהיותה הבעלים של הרכב. עובדת העירייה, אמה צור, אישרה בתעודת עובד ציבור ( ת/5) כי על פי השאילתות אשר הופנו למשרד הרישוי, בעלת הרכב בעת ביצוע העבירות הנה המערערת. מכאן, ומשלא הוכיחה המערערת את זהותו של נוהג הרכב עת בוצעו העבירות, הרי היא האחראית לביצוען. בית המשפט קמא הבהיר, כי עדיף היה אילו צורפו לתעודת עובד הציבור ( ת/5) תשובות לשאילתות, באישורו של משרד הרישוי, כמי שמנהל את מרשם הבעלות על כלי הרכב בארץ. ואולם, עדות על התשובה לשאילתות נמצאת במסגרת קבלת ידיעה, אשר נרשמה במרשם הנ"ל על ידי עובד ציבור, בהתאם לסעיף 23 לפקודת הראיות. עוד צוין, כי המערערת לא ביקשה לחקור את עובדת הציבור על תעודתה, באשר למקור התשובה, בדומה להימנעותה מלהעיד או להגיש ראיה כלשהי, הסותרת עובדת בעלותה. אי לכך, הורשעה המערערת ב-3 עבירות החניה, אשר יוחסו לה.

טענות הצדדים

5.         לטענת המערערת, כתב האישום הוגש במקורו נגד ניר, בעלה, לאחר שהלה הגיש בקשה להישפט. ולכן, לטענתה, היה על המשיב להגיש נגד המערערת "הודעת תשלום קנס", כנדרש על פי החוק, ולא לצרף אותה לכתב האישום יחד עם בעלה. טענתה הנוספת והעיקרית של המערערת נוגעת לתעודת עובד ציבור (ת/5), אשר שימשה בסיס להרשעתה, כטענתה. תעודה זו נערכה על ידי עובדת העירייה, העוסקת בנושא החניה, וזאת בהסתמך על תשובות לשאילתות ששיגרה למשרד התחבורה. לטענת המערערת, תשובות לשאילתות אינן הופכות לעדות מכלי ראשון כאשר מקבלן "עושה רישום" על פיהן. במצב זה, אין מקום לסמוך על סעיף 23 לפקודת הראיות, כפי שעשה בית המשפט קמא. תעודת עובד הציבור לא הייתה חתומה בידי נותנה, אשר עשה את הרישום, או בידי האחראי על היחידה בה עובד. לא הוצג בפני בית המשפט קמא המקור לידיעה ולכן אין לפנינו מסמך שניתן להגדירו כראיה הטובה ביותר לצורך הרשעת המערערת.

            המערערת טוענת כנגד גזר הדין, כי זה חרג בצורה משמעותית מן הקנס המקובל למקרים מעין אלה, בעיקר בהעדר נסיבות "תעבורתיות". לא נהוג להחתים אדם על התחייבות, ככל שהדבר נוגע לעבירות על חוקי עזר. אי לכך, מבקשת המערערת לבטל את ההתחייבות ולהפחית בגובה הקנס.

6.         באת כוח המשיבה מתנגדת לערעור. לדידה, אין מקום להתערב בפסק דין כה מנומק וממצה. לטענתה, אין ספק כי הרכב נשוא העבירות הנו בבעלותה של  המערערת, אשר לא התייצבה לדיונים, לא ביקשה לחקור את נותני תעודות עובד הציבור ואף לא הגישה כל ראייה שיש בה כדי להפריך אחריותה. ולאור סעיף 27 לפקודה, הרי שהרשעתה ניתנה כדין.   

דיון

7.         אין מקום לטענות המערערת, כי הוספת שמה לכתב האישום נעשה שלא כדין, במסגרת "מקצי שיפורים" לא לגיטימיים, וכי היה על המשיב לשלוח לה הודעת תשלום קנס. בהחלטתו מיום 24.5.04, קבע בית המשפט קמא מועד לדיון (ליום 6.6.04) בעניין תיקון כתב האישום והורה על המצאת הבקשה וכתב האישום לידי המערערת ובעלה. במקום להופיע במועד הקבוע ולהשמיע טענותיה, כולל טענתה בדבר הצורך במשלוח הודעת תשלום קנס, ביכרה המערערת להיעדר מהישיבה, תוך הבעת זלזול בהחלטת בית המשפט, ונמנעה מלנמק דבר היעדרה, עת התייצבה לישיבת ההוכחות. במצב דברים זה, לא מצאנו כל פגם בהחלטת בית המשפט קמא לתקן את כתב האישום. יצוין, כי בישיבת ההוכחות לא השמיעה המערערת כל ביקורת על הוספת שמה לכתב האישום. באותה ישיבה, כפרה המערערת בכתב האישום, מפי בא כוחה.

8.         המערערת בחרה שלא לנקוט בקו הגנה כלשהו. היא בחרה להמתין לתום המשפט ולהכרעת הדין. זוהי זכותה של המערערת, ובכך אל לנו להתערב. יחד עם זאת, אין בכוונתנו לאפשר למערערת, אשר בחרה להיות פסיבית בהליך בבית המשפט קמא, לערוך כעת הגנתה מחדש ולהעלות לראשונה בפנינו את שיכולה וצריכה היתה לעורר לפני בית המשפט קמא. 

9.         באשר לחניית הרכב האסורה, היו בפני בית המשפט עדויותיהם של פקחי העירייה ושאר הראיות שפורטו בהכרעת דינו. על יסודן הגיע בית המשפט קמא למסקנה שהעבירות הנטענות בכתב האישום בוצעו, קרי: חניית הרכב בניגוד לתמרורי התנועה, המוצבים בסמוך למקום החניה. המערערת לא העלתה בערעורה או בטיעוניה לפנינו כל השגה כנגד מסקנה זו. לדידנו, מסקנה זו בדין יסודה, ולא ראינו כל מקום להתערב בה. לא למותר לציין, כי מי שנהג ברכב עשה זאת תוך זלזול בוטה בהוראות החוק, שכן המשיך להעמיד רכבו בכל מקום בו חפץ, ללא כל התחשבות בדין הקיים, פעם אחר פעם, הגם שקיבל דוחות בנדון.

10.       באשר לטענה הנוגעת לתעודת עובד הציבור, בית המשפט קמא היה ער לצורך בהגשת תעודת עובד ציבור מטעם משרד הרישוי. לאור זאת, ת/5, אשר נערכה על ידי גב' צור, פקידת העירייה, איננה הראיה הטובה ביותר לעניין הבעלות. יצוין, כי המשיב הגיש את אישורו של משרד הרישוי, לבית המשפט קמא, אך משלא נשא האישור האמור, את פרטי התיק דנן, כנדרש, האישור לא נתקבל. בית המשפט קמא אפשר למשיב להגיש תעודה מתוקנת, אך זו נתעכבה ולא הוגשה. בסופו של דבר, בחר המשיב להגיש את תעודת עובד הציבור ( ת/5) בה ציינה צור, עובדת העיריה, כי הגישה למשרד הרישוי מספר שאילתות לעניין הבעלות ברכב (השאילתות מצורפות אך התשובות להן לאו) ולגבי כולן קיבלה תשובה אחת, לפיה המערערת הנה הבעלים הרשום של הרכב.

11.       השאלה היא, האם בהיעדר התשובות לשאילתות וקבלת תעודת עובד הציבור ת/5 יש משום עיוות דין למערערת?