פסק-דין בתיק עפ 9359/05

1.         זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א. טננבוים) בתיק ת"ד 2072/04 מיום 1.3.05. המערערת הורשעה, לאחר ניהול ארוך של הוכחות, בביצוע העבירות הבאות: רשלנות, סטייה, גרימת נזק, חבלה של ממש וכן מהירות. העונש אשר הושת עליה הוא: 4 שנים פסילה בפועל, בניכוי תקופת הפסילה המנהלית; קנס כספי בסך 4,000 ש"ח.

2.         על פי כתב האישום, ביום 21.9.03, בשעה 15:15, נהגה המערערת בדרך גבעת משואה מכיוון רחוב אל-סלוודור לכיוון קניון מלחה בירושלים. במהלך נסיעתה היא נהגה ברשלנות כאשר נסעה במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך, עקפה רכב שהיה בנתיב השמאלי מצד ימין, סטתה שמאלה כדי לעקוף רכב נוסף שנסע בנתיב ימין, עלתה על אי התנועה הבנוי משמאלה, סטתה  בחדות ימינה ורכבה הסתובב על צדו, עלתה על המדרכה, פגעה בעץ בצד הדרך ובשני הולכי רגל שצעדו על המדרכה, ובסופו של דבר, רכבה עלה על סלע גדול בצד הדרך, התהפך ונעצר. נוסעת ברכב הנעקף ניגשה לטפל בפצוע מרדכי אביחי, שהיה ללא הכרה וללא דופק, עד שפונה לבית החולים במצב קשה. כתב האישום מתאר את נסיעתה של המערער כנסיעה פרועה, שכתוצאה ממנה נגרמה תאונת דרכים בה נחבלו שלושה הולכי רגל חבלה של ממש, כמו כן נחבלה המערערת עצמה ועוד נוסעת.

3.         בא כוח המערערת מקבל את העובדות המפורטות בכתב האישום, ומסכים להן. קרי, "המערערת נסעה בנתיב הימני ועברה לנתיב השמאלי כדי לעקוף רכב נוסף שהיה לפניה בנתיב הימני. במהלך העקיפה המערערת סטתה שמאלה עלתה על אי התנועה הבנוי ומיד לאחר מכן סטתה בחדות ימינה ורכבה החל להסתבסב ללא שליטה לכיוון ימין, פגע במדרכה הימנית התהפך על המדרכה, פגע בעץ ובשני הולכי רגל שצעדו על המדרכה ונבלם על סלע גדול בצד הדרך" (סעיף 1ב. לכתב הערעור).

בערעורו, חוזר בא כוח המערערת על מה שטען בסיכומיו בפני ערכאה קמא. לדידו, סלע המחלוקת נעוץ בסיבה אשר גרמה למרשתו לסטות שמאלה לכיוון אי התנועה. היא נאלצה לסטות שמאלה לפי המתואר לא בגלל שהיא נסעה במהירות מעל המותר, ולא בשל נהיגה פרועה, אלא "בשל גורם מתערב זר" שהוא רכב מסחרי אותו ביקשה לעקוף, אשר סטה במפתיע שמאלה מנתיב נסיעתו, נצמד לרכבה ואילץ אותה כאשר היתה במצב של השלמת עקיפתו, לסטות שמאלה על מנת להימנע מפגיעה בו. הוא מבקש לסמוך על עדותה של עדה אשר נסעה ברכבה של המערערת, ולפיה הרכב המסחרי אף פגע בחלקו האחורי ימני של רכב המערערת, ולכך נמצאו תימוכין בדו"ח הבוחן. ברגע זה איבדה המערערת שליטה על רכבה כאשר רצתה לייצב אותו ולמנוע גלישתו לנתיב הנגדי, כי אז התרחשה השרשרת העובדתית, כמתואר לעיל. זאת למעשה, גרסתה של המערערת, שנאמרה על ידה מיד לאחר התאונה, ואשר אותה שמעו הולך הרגל שמעון מזרחי והבוחן המשטרתי בעצמו. הוא גם מפנה לת/10, שהוא תרשים זירת התאונה, וכן לדו"ח הבוחן המשטרתי ת/7, לפיו נמצאו סימני "מעיכה בצד ימין של דופן אחורי, בחלק התחתון אחורי פנס אחורי ימני נתלש, כיוון המעיכה מאחור לכיוון המרכז". לטענתו, בית משפט קמא "התעלם לחלוטין" (ההדגשה במקור) מראיות אלה ולא התייחס אליהן כלל. בית משפט קמא סמך את ידו בהרשעת המערערת על עדותה היחידה של העדה ילנה דרוזד, והתעלם מהפגמים העובדתיים היורדים לשורש אמינותה בכל הקשור להתרחשות התאונה. הפגם הראשון לטענתו הוא, שדרוזד ראתה את התאונה ממרחק של 100 מטר. לפי עדותה הרכב המסחרי שנעקף המשיך בנסיעתו ישר, ואז רכב המערערת סטה ימינה בצורה חדה לעבר המדרכה מצד ימין. לפי דעתו של הבוחן מטעם ההגנה, דרוזד לא יכלה לראות את המתרחש ממרחק של 100 מטר, מאחר וטווח הראיה מגיע לכל היותר ל-60 מטר, בגלל העיקול בכביש שנמצא במקום. בא כוח המערערת איננו מקבל את הסברו של בית משפט קמא שאזרחים רק מעריכים ואין לסמוך על הערכות כאלה בצורה מוחלטת ולקבוע עובדות על סמך זאת.

הפגם השני, שלדעתו חשוב יותר, הוא, שהעדה דרוזד לא ראתה את סטיית רכב המערערת לעבר אי התנועה, למרות סימני הדחיפה של הרכב שהתחילו מאי התנועה, ושרכבה סטה בכל מקרה לעבר אי התנועה. סטייה זו איננה קיימת בגרסת העדה דרוזד. כל אשר ראתה עדה זו היה שרכב המערערת עוקף בנתיב השמאלי ופונה באופן פתאומי ימינה, "מסתבסב" על צדו לעבר המדרכה. מכאן ברור לדעתו, שהעדה דרוזד לא ראתה מה התרחש.

לדידו של בא כוח המערערת לא היה מקום שבית המשפט קמא יעדיף ראיות נסיבתיות שלא נבדקו על פני ראיות עובדתיות אובייקטיביות בעלות משקל.

לסיום פרק זה הוא מבקש שבית המשפט יתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא מאחר והראיות העובדתיות המוכחות מצביעות שארעה סטייה שמאלה לאי התנועה ולאחר מכן סטייה בחזרה ימינה מאי התנועה. במקרה זה הפעיל בית משפט קמא את הגיונו כאשר ביקש לנמק את קביעותיו, מכאן, על פי ההלכה אין עדיפות לערכאה קמא על ערכאת הערעור, וניתן להתערב בקביעות העובדתיות. 

באשר לערעור על חומרת העונש, טוען בא כוח המערערת כי מדובר בעונש חמור, שאיננו לוקח בחשבון את העובדה שאין למערערת עבר תעבורתי, אף שהיא נוהגת כשנה ו-9 חודשים, מלבד שתי עבירות טכניות. כמו כן, העונש לא מביא בחשבון את תוכניותיה העתידיות של המערערת, שהינה צעירה בת 18 שנה, חיובית ונורמטיבית העומדת בפני שירות לאומי. שני הולכי הרגל שנפגעו משתקמים, ואחד מהם השתקם באופן מלא. הקנס הכספי הנו מעבר ליכולתה הכלכלית של המערערת לשאת בו. באשר לפסילה בפועל, סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961, קובע 3 חודשי פסילת מינימום. הוא תמך את טענותיו באשר לחומרת העונש בשלושה פסקי דין שעונשי הפסילה בהם נעו בין חמישה חודשים לשמונה חודשים. 

4.         בא כוח המשיבה מתנגד לערעור. לדידו, המערערת לא הוכיחה את קיומו של הגורם המתערב הזר, אותו רכב מסחרי, אשר לטענתה פגע ודחף את רכבה וגרם בכך לשרשרת האירועים. אותה מכה בדופן רכב המערערת הוסברה על ידי הבוחן המשטרתי כדבר אשר נגרם כתוצאה מאבנים, לא נאמר דבר על מעיכת צבע הנגרם משפשוף של רכב אחר. הוכח שרכב מסחרי אחד היה בזירת האירוע, ושנהגו ירד והושיט עזרה ולא ברח מהמקום, כפי שנטען. יתרה מכך, על פי עדות דרוזד, הרכב המסחרי נסע כל הזמן ישר ולא היתה כל סטייה. הוא הוסיף, כי בית משפט קמא קבע את מהימנותה של העדה דרוזד, ולפי עדותה של זו, המערערת "זיגזגה, עקפה מצד ימין, סטתה ועפה לכיוון הנגדי".

באשר לעונש, בא כוח המשיבה איננו חולק כי מדובר בעונש חמור, אך עונש זה הנו הולם בנסיבות המקרה.  

5.         עיינתי בחומר הראיות ובהכרעת הדין. הכרעת הדין דנה בכל נקודות המחלוקת שבין הצדדים, בעיקר בנקודת המחלוקת העיקרית, קרי האם היה גורם מתערב זר, כטענת ההגנה או שמא שרשרת האירועים היו פרי רשלנותה של המערערת, כפי שהדבר מפורט בכתב האישום.

6.         בניגוד לטענת הסנגור, קבע בית משפט קמא כי העדה ילנה דרוזד הנה "עדה אובייקטיבית וראתה את כל השתלשלות האירועים מתחילתה ועד סופה" (עמ' 3, ש' 24 להכרעת הדין), וכי "אין לה כל אינטרס בתוצאות המשפט" (עמ' 5, ש' 20). עדה זו, מרגע שהבחינה ברכב המערערת, הבינה שמשהו הולך להתרחש והיתה ערה למה שקורה מול עיניה. היא ראתה את רכב המערערת נוסע במהירות גבוהה, לכן לא סטתה ימינה מחשש שתתנגש עמו, ונשארה בנתיב השמאלי. היא אפילו ציפתה לתאונה. עדה זו שללה מכל וכל את הטענה שהרכב המסחרי שנסע לפניה סטה שמאלה והעיף את רכב המערערת שמאלה. בית משפט קמא קיבל את עדותה של עדה זו וציין שהוא "מאמין לה על כל חלקיה" (עמ' 5, ש' 19). 

בית משפט קמא התייחס בכובד ראש לטענת הסנגור שהעדה דרוזד לא יכלה לראות את מה שהעידה עליו, לאור קביעת הבוחן מטעם ההגנה שטווח הראיה של העדה הנו עד 60 מטר ולא 100 או 150 כפי שטענה העדה. בצדק קבע בית משפט קמא עת דחה את הטענה. ראשית, לפי עדות הבוחן המשטרתי טווח הראיה של העדה היה " לפחות 90 מטר" עד למקום הליכת הולכי הרגל (עמ' 6, ש' 1). שנית, ניסיון החיים מלמד שהערכתם של בני אדם איננה מדויקת ולא ניתן לקחתה כקביעה מדויקת וכמדד מוחלט. הערכה כשמה היא. לכן סטייה של כמה מטרים לכאן ולכאן איננה דבר השולל את עדות העדה דרוזד מיסודה, כפי שבא כוח המערערת מבקש לקבוע.

גם לעניין קיומו של גורם מתערב זר, סמך בית משפט קמא את ממצאו על עדות הבוחן, אשר בדק את טענת המערערת אודות הנזק אשר נגרם לרכבה. הוא קבע "חד משמעית שלא הובחן נזק תאונתי. כל נזק שנגרם לרכב נגרם כתוצאה מהפגיעה של הרכב באבן שפה בעץ ובאבנים .. הקביעה נעשתה בשטח כשהשוויתי את האבנים ומדרכה לנזקים שנגרמו לרכב וקבעתי שהפגיעה לא נגרמה מרכב אחר" (עמ' 9 לפרוט', ש' 26-33). בהמשך מציין הבוחן המשטרתי: "אני כתבתי חד משמעית שהנזק נגרם מגורמים אחרים.." (עמ' 10, ש' 5). בית משפט קמא התייחס אם כן לנזקים אשר נמצאו ברכב המערערת, ולא היה מקום לטעון שבית המשפט "התעלם לחלוטין" מראיות אלה, כפי שנטען לעיל.

דחיית עדות המערערת והעדה עדי אשר נסעה ברכבה לא היתה פרי מסקנה שבהיגיון, אלא נסמכה על עדותה של העדה ילנה, לפיה כאחות בבית חולים הדסה, היא ניגשה מיד לתת טיפול רפואי להולכי הרגל הנפגעים, ולעזרתה בא נהג הרכב המסחרי (שהעדה אשר נסעה ברכב המערערת העידה שהוא המשיך לנסוע) והחל בהנשמת הנפגע שהיה ללא דופק וללא נשימה. בדין דחה בית משפט קמא את השערתה של העדה עדי שככל הנראה היה רכב מסחרי נוסף בזירה והוא אשר פגע ברכב המערערת.

לא ניתן להתעלם גם מהאמור בפרק "תוצאות התאונה אינן מתיישבות לגרסת הנאשמת" בהכרעת הדין, שסיכומם הוא שגרסת ההגנה "איננה מתאימה לגרסת העדים ולעובדה שנהג המסחרית נשאר במקום ועזר לנפגעים" הדברים מקובלים עלי ואין צורך לחזור עליהם. אכן, צודק בית משפט קמא שנטל הוכחת הטענה, הנוגעת לקיומו של גורם מתערב זר בצורת רכב מסחרי אחר שהיה מעורב שפגע ברכב המערערת וגרם לה לסטות ימינה בצורה חדה ולתוצאות של אותה סטייה, רובץ בפתחה של המערערת והיא לא הרימה את הנטל האמור.

7.         באשר לחומרת העונש, אין חולק כי מדובר בעונש קשה. מצד שני, לא ניתן להתעלם מתוצאות התאונה אשר נגרמה כולה מרשלנותה של המערערת. כידוע, העונש הנו פונקציה של חומרת המעשים הלא חוקיים, חומרת התוצאות וכן חומרת הנסיבות בהן מתרחשת התאונה. במקרה שלפנינו, אין חולק כי התוצאות היו קשות, ואין תימה שבית משפט קמא מצא לנכון להכביד את ידו עמה. אכן מדובר בעונש חמור, אך הוא הולם את הנסיבות והתוצאות, ואין מקום להתערב בו.

לאור האמור, הערעור על שתי פניו דינו להידחות.

המערערת תפקיד את רישיונה עד ליום 1.9.05. הקנס ישולם בתנאים אותם קבע בית משפט קמא, החל מיום 1.9.05.