פסק-דין בתיק עפ 9358/05

מהות הערעור והרקע לו

1.         לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופט גד ארנברג) בת"פ 1352/04 מיום 6.4.2005. המערערת הורשעה על פי הודאתה בביצוע עבודה ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון או החוק). ההרשעה היתה בגין בניית מבנה ותוספת (להלן - המבנה) בשטח של 174 מ"ר בתוספת מרפסות בשטח של 21 מ"ר (ובסה"כ שטח של 195 מ"ר), בצמוד לנכס שבבעלות המערערת (ראו פרוטוקול בית משפט קמא מיום 3.6.2004).

על המערערת הוטל קנס בסך 160,000 ש"ח שישולם ב-160 תשלומים חודשיים של 1,000 ש"ח כל אחד, וכן התחייבות בסך 50,000 ש"ח להימנע בתוך שנתיים מביצוע עבירה על סעיפים 145, 204 או 210 לחוק. כמו כן, ציווה בית המשפט על המערערת להתאים את המבנה לתכניות ולהיתרי הבניה החלים באזור, לרבות בדרך של הריסת המבנה. כניסתו של צו זה לתוקף נדחתה ליום 6.4.2006 כדי לאפשר למערערת להשיג היתר בניה. בית משפט קמא ציין בגזר דינו, כי אם יתקדמו הליכי הוצאת ההיתר, יהיה באפשרות המערערת להגיש בקשה לדחייה נוספת של מועד כניסת הצו לתוקף.

בערעורה מבקשת המערערת להקטין את גובה הקנס כך שלא יעלה על 70,000 ש"ח, לפרוס את הקנס לתשלומים "חודשיים נוחים" שלא יעלו על 500 ש"ח, ולדחות את מועד כניסת צו ההריסה לתוקף לתקופה של 18 חודשים לפחות.

עיקרי טענות המערערת

2.         טענתה המרכזית של המערערת היא, כי בית משפט קמא צריך היה להימנע מליתן כל משקל ראייתי לחוות הדעת השמאית שהוגשה על ידי המשיבה במסגרת טיעוניה לעונש (להלן - חוות הדעת). לטענת המערערת, התביעה רשאית לבקש הטלת קנס לפי סעיף 219 לחוק התכנון רק כאשר היא מביאה בפני בית המשפט הוכחות ברורות שמהן נלמד מהו שוויה של הבניה הבלתי חוקית, ואילו המשיבה, כך המערערת, לא עמדה בדרישה זו. לטענתה, הבעייתיות שבחוות הדעת נובעת מכך שהיא הניחה כי המבנה הוקם בהיתר (על אף שנבנה ללא היתר), ולפיכך כללה בתוכה את "מחיר" הוצאתו של היתר בניה. בעיה נוספת שמוצאת המערערת בחוות הדעת נעוצה בכך שהביאה בחשבון את השכונה שבה ממוקם המבנה, על אף שאין להביא בחשבון פרט זה. לאור אלה, מבקשת המערערת כי הקנס שיוטל עליה לא יהיה לפי סעיף 219 לחוק, כלומר לא יהיה גבוה מהקנס המירבי לפי סעיף 204 לחוק בשילוב סעיף 61 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין), קרי: 67,300 ש"ח.

עוד טוענת המערערת, כי בית משפט קמא חרג באופן משמעותי מהמדיניות העונשית הנוהגת, בהטילו עליה קנס לפי מפתח של יותר מ-900 ש"ח למ"ר. המערערת מפנה לשורה ארוכה של פסקי דין, שבכולם הוטלו קנסות שלא עולים על מחצית סכום זה (למ"ר).

בנוסף על אלה, טוענת המערערת כי בית משפט קמא לא נתן משקל מספיק לנסיבותיה האישיות  ולהודאתה שהביאה לחסכון בזמן שיפוטי.

עיקרי טענות המשיבה

3.         המשיבה סבורה כי אין בעייתיות בכך שחוות הדעת הניחה כי המבנה הוקם בהיתר. לטענתה, הערכת שווי המבנה צריכה לאמוד אחד משניים: מכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון או שווי עלות הבניה, ואין לייחס משמעות לנסיבת אי החוקיות של המבנה. אליבא דמשיבה, בחלופה הראשונה הכוונה היא למכירה "ממוכר אובייקטיבי לקונה אובייקטיבי שלא מכירים את הנסיבות האי חוקיות של המבנה" (עמ' 2 לפרוטוקול הערעור). המשיבה מוסיפה וטוענת כי גם בחלופה של הערכת שווי עלות הבניה, יש להביא בחשבון את ההיבט התכנוני כחלק מעלויות הבניה. עוד היא טוענת בהקשר זה, כי המערערת לא חקרה את השמאי, לא הציגה חוות דעת נגדית ולא הביאה תשתית ראייתית מטעמה לעלות הבניה ללא ההיתר, ועל כן אינה יכולה לבקש לפסול את חוות הדעת.

אשר לגובה הקנס, טוענת המשיבה, כי פסקי הדין שאליהם הפנתה המערערת הם "ישנים יחסית" (עמ' 4 לפרוטוקול), וכי כיום מדיניות הענישה מחמירה יותר. היא מוסיפה כי הקנס שהוטל על המערערת (160,000 ש"ח) נמוך מהקנס שהתביעה ביקשה להטיל עליה         (250,000 ש"ח).

דיון

4.         המחלוקת העיקרית בין הצדדים מתמקדת בשאלה משפטית: האם המונח "שוויו של המבנה" שבסעיף 219(א)(1) לחוק, משמעותו שווי המבנה כאילו נבנה לפי היתר, או שיש להעריך את המבנה בהתחשב בעובדה שנבנה ללא היתר?

המערערת מפנה לפסק דין שניתן לפני כשנה בבית משפט זה (כבוד סגנית הנשיא הכט והשופטים רביד וזילברטל) בע"פ 8095/04 אבו רמילה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (להלן - אבו רמילה), ממנו עולה, לטענתה, כי אין להוסיף לערך המבנה את מחיר הוצאת היתר הבניה עבורו. בנוסף, תומכת המערערת את טענתה בסעיף 219(א)(2) לחוק, ממנו משתמעת בהכרח, לטענתה, הפרשנות שהיא מציעה. על כך היא מוסיפה שיקולים שונים התומכים, לשיטתה, בפרשנות זו.

המערערת טענה לפרשנות זו כבר בבית משפט קמא, שלא קיבל את עמדתה, בהפנותו לפסק דין מאוחר לפסק דין אבו רמילה, שניתן אף הוא בבית משפט זה (כבוד סגן הנשיא סגל והשופטים נועם וכרמל), בע"פ 8962/04 חירבאווי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (להלן - חירבאווי). פסק דין חירבאווי עסק בדיוק בשאלה הניצבת לפנינו, וקבע במפורש כי "יש לשום את שווי הנכס בהנחה שהוקם כדין" (שם, פיסקה 5, בעמ' 6).

המשיבה טוענת כי פסק דין חירבאווי אינו סותר את פסק דין אבו רמילה, ולכן השומה צריכה להיערך כאילו המבנה נבנה בהיתר.

המערערת מבקשת, כאמור, שלא נפסוק בהתאם לפסק דין חירבאווי. לטענתה, לא הובאו שם בחשבון שיקולים שונים, אשר מובילים למסקנה שונה מזו שאליה הגיעו בית המשפט בעניין חירבאווי.

5.         נביא תחילה את הוראותיו של סעיף 219 לחוק, במלואו:

"219.   (א).. הורשע אדם בעבירה לפי פרק זה, רשאי בית המשפט אם נתבקש לעשות כן להטיל עליו, בנוסף לקנס הקבוע בסעיף 204 או במקומו, קנסות כדלקמן: