פסק-דין בתיק עפ 8917/04

1.         זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט כרמי מוסק), מיום 17.9.04, בת"פ 3407/01, שבגדרו הורשע המערער בהתפרעות, עבירה על סעיף 152 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). על המערער הושת קנס בסך 1,000 ש"ח והתחייבות בסך 2,000 ש"ח להימנע מלעבור עבירה על סעיפים 151, 152, 155, 156 ו- 157 לחוק, למשך שנתיים.

הערעור מופנה כנגד ההרשעה.

2.         המערער הורשע עפ"י העובדות שנטענו בכתב האישום, לפיהן ביום 6.10.02 השתתף ביחד עם כ- 40 אחרים בהתקהלות אסורה בדרך חברון בירושלים, בה החלו להפר את השלום בכך שעמדו במרכז הכביש והפריעו למעבר התנועה במקום, ואף חזרו וחסמו את הכביש לאחר שפונו מהמקום על ידי שוטרים. כן נטען, כי בהמשך הגיעו למקום נציגי התקשורת, והמערער יחד עם אחרים שבו וחסמו את הכביש, סירבו לבקשת השוטרים לפנותו והשוטרים נאלצו לפנותו בכוח. נאשם נוסף בכתב האישום (להלן: הנאשם הנוסף), שאף הוא הואשם בהתפרעות, וגם בתקיפת שוטר, זוכה מהעבירות המיוחסות לו.

3.         בהכרעת דינו העדיף בית משפט קמא את עדויות השוטרים על עדי ההגנה. הוא קבע:

"אני מקבל את גרסת המאשימה כי מדובר במשמרת מחאה חוקית שהפכה בהמשך לבלתי חוקית בכך שחלק מהמפגינים ירדו אל הכביש, חסמו אותו באופן מלא או חלקי, הפריעו לתנועה, כאשר חלקם סירב להישמע להוראות השוטרים לעלות למדרכה" (עמוד 2 לפסק הדין).

ואולם, בסופו של יום זיכה בית המשפט את הנאשם הנוסף (הנאשם מס' 1) מהעבירה של תקיפת שוטר בשל ספקות שהתעוררו לעניין זיהויו. הטעם לכך היה שפקד לישנסקי, שבתקיפתו נחשד הנאשם, לא ערך דו"ח עיכוב בשטח, והנאשם הובל לתחנת המשטרה על ידי שוטרים אחרים. בשלב מאוחר יותר, כשהגיע פקד לישנסקי לתחנה, הוא זיהה את הנאשם, אך ביקש משוטר בשם יניב קרוז לרשום את פרטי הנאשם. ואולם, יניב קרוז לא הובא להעיד ולא הוצג כל מסמך המלמד כי יניב קרוז זיהה את הנאשם. שוטר אחר בשם ערן דילון, שערך דו"ח פעולה, העיד כי לא ראה את מעשה התקיפה ורק שמע את פקד לישנסקי צועק על הנאשם מדוע תקף אותו.

4.         בנוגע למערער, קבע בית המשפט קמא, כי הוא זוהה בוודאות על ידי סנ"צ נובי דובנוב. דובנוב העיד, כי הוא ראה את המערער עומד על הכביש עם מפגין נוסף ומסרב לעלות למדרכה, על אף שנדרש לעשות כן על ידי שוטרי מג"ב שהיו במקום. לפיכך, הורה דובנוב לעכבו. בהודעה שערך דובנוב סמוך לאירוע, בתחנת המשטרה, הוא רשם את שמותיהם של שני המפגינים, שאחד מהם הוא המערער. דובנוב העיד, כי זיהה את השניים בתחנת המשטרה, וכי שמם נרשם על ידי מי שעיכב אותם, השוטרת בן דוד. עדה זו, שערכה את דו"ח העיכוב בעניינו של המערער, לא זכרה אם היא היתה זו שעיכבה פיזית את המערער, ולא יכלה למסור פרטים על נסיבות העיכוב. לפיכך, קבע בית המשפט, כי פרט לעריכת הדו"ח לא יכולה היתה השוטרת לתמוך בעדותו של דובנוב כי המערער אכן ביצע את המיוחס לו.

עם זאת, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה, כי יש להרשיע את המערער. וכך הוא קבע:

"יחד עם זאת, בניגוד לעניינו של נאשם 1, שם אין מסמך כתוב של פקד לישנסקי, הוא העד העיקרי, בסמוך לאירוע, הרי כאן מסר סנ"צ דובנוב הודעה מיד בסמוך לאירוע, בה הוא מזהה את נאשם 2 [המערער] . לפיכך, החשש של טעות בזיהוי הוא אפסי" (עמוד 4 לפסק הדין).

בית המשפט ביסס את הרשעתו של המערער גם על אי התאמה שמצא בין הודעתו של המערער שנמסרה במשטרה, לבין עדותו בבית המשפט. בעוד שבהודעתו במשטרה מסר כי עמד עם שלט על המדרכה ורק עבר פעם אחת מצד אחד של הכביש לצד השני של הכביש, הרי שבעדותו בבית המשפט טען כי התעמת מילולית עם אנשי מג"ב שקיפלו את שרוולי חולצותיהם כדי להסתיר את שמם וביקש מהם להפסיק לצעוק ולקלל מפגינה אחרת בשם נטע גולן. כן אישר המערער, כי יתכן ובאותן נסיבות עמד על הכביש אך בסמוך מאוד לאי התנועה.

5.         אשר לטענת המאשימה, כי יש להרשיע את הנאשמים בעבירה של התפרעות מעצם העובדה כי נכחו במקום, קבע בית המשפט כי מאחר שנאשם 1 (הנאשם הנוסף) נעצר ממש בתחילת האירוע, עוד בטרם הפך האירוע לבלתי חוקי, יש לזכותו מעבירה של התפרעות.

בנוגע למערער קבע בית המשפט כדלקמן:

"לאור דברי לעיל כי הוא עצמו היה בין אלה שהשתתפו בחסימת הכביש, הרי שיש בכך כדי להרשיעו בעבירה של התפרעות" (עמוד 6 לפסק הדין).

6.         לטענת המערער, אין בסיס עובדתי לקביעה כי הוא זוהה בוודאות. לפי עדותו של דובנוב, שמו של המערער נרשם על ידי מי שעיכבו. העיכוב לא בוצע על יד דובנוב, אלא על ידי השוטרת בן דוד, שלא זכרה מתי עוכב ובאלה נסיבות. בנוסף, דובנוב לא זכר אם המערער זוהה על ידו על פי דו"ח העיכוב או על ידי חוקר נוסף בתחנה, שוידא את פרטיו של המערער לאחר שדובנוב הצביע עליו. התביעה טענה אמנם, כי המערער זוהה על ידי השוטר מאיר אלפסי, אך לאור העובדה כי אלפסי לא מסר עדות בבית המשפט, סבור המערער כי לא ניתן לומר כי דובנוב זיהה אותו באופן ודאי.

כן טוען המערער, כי שגה בית המשפט קמא כשלא החיל על כלל הנאשמים  אותה מסכת עובדתית. בפרשה זו הועמדו לדין שמונה נאשמים בשני כתבי אישום לפני שני שופטים. כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן זיכתה את הנאשמים אשר נדונו לפניה, בנימוק שלא הוצגו בפניה ראיות שיוכיחו את המיוחס להם מעל לכל ספק סביר. לטענת המערער, התשתית הראייתית שהונחה לפני שני השופטים בשני ההליכים שהתקיימו בבית משפט קמא היתה זהה, ומשכך, תוצאת ההליכים צריכה להיות זהה.

המערער מוסיף וטוען, כי שגה בית משפט קמא כאשר הבחין בינו לבין הנאשם הנוסף לעניין שעת הגעתם. בעוד שלגבי הנאשם קבע, כי הוא שהה במקום האירוע בשלביו המוקדמים, בטרם הפכה ההתקהלות לבלתי חוקית, קבע לגבי המערער כי הגיע לאזור בשלב בו הפכה ההתקהלות לאסורה. לטענתו, שעת הגעתו לאזור לא הוכחה, ולצורך העניין, יכול שהוא הגיע למקום דקותיים לפני שנעצר. לפיכך, לא היה מקום לקבוע כי המערער שהה במקום מספיק זמן כדי לגבש עבירה של התפרעות. המערער מפנה גם לפרוטוקול הדיון שהתקיים אצל כב' השופטת פרידמן-פלדמן, לגביו הסכימו הצדדים כי מקובל עליהם כל מה שנאמר בו לגבי חוקיות ההפגנה. מפרוטוקול זה למד המערער כי ההתקהלות אכן היתה מותרת מתחילתה ועד סופה.

6.         עמדת המשיבה היא, כי אם תתקבל הטענה בדבר כשל בזיהויו של המערער, יש להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת להעיד את השוטר אלפסי. ואולם, היא סבורה, כי חרף העובדה שאלפסי לא העיד, אין בכך כדי לעורר ספק. לגישת המשיבה, התנהלות הדברים בתחנת המשטרה, במהלכה שוטר אומר לשוטר אחר שזה פלוני, הם מעשה של יום ביומו. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי על אף שהאירוע התחיל בראשיתו כאירוע חוקי לכל דבר, הרי שההתפתחויות בהמשך הפכו אותו לבלתי חוקי.

7.         באנו למסקנה כי זיהויו של המערער, אינו נקי מספקות. דובנוב העיד כי ראה שני מפגינים, ביניהם המערער, מסרבים לעלות למדרכה אחרי שנתבקשו לעשות כן על ידי שני שוטרי מג"ב, וכי שוטרי מג"ב נאלצו לעכבם (עמודים 37, 31 לפרוטוקול הדיון מיום 16.3.03). ואולם, שוטרי מג"ב לא ערכו דו"ח עיכוב, ועדותם לא הובאה בפני בית משפט קמא. דו"ח העיכוב נערך על ידי השוטרת נטלי בן דוד בתחנת המשטרה. דובנוב אישר בעדותו, כי העובדה שאין דו"ח עיכוב של שוטרי מג"ב שעיכבו את המערער היא בגדר תקלה (עמוד 33 לפרוטוקול מיום 16.3.03). הוא לא ידע לומר כיצד קישר בהודעתו שנמסרה במשטרה בין שמו של המערער לבין אותו אחד מבין שניים שסירבו לעלות למדרכה. לגרסתו: "יש שתי אפשרויות, האפשרות הכי שנראית לי שאמור להיות דו"ח עיכוב מהשטח, מה שברור כשאני מסרתי את ההודעה ווידאתי על מי מדובר, שם פרטי ושם משפחה. או על ידי דו"ח או על ידי חוקר שהצבעתי בפניו והוא מזהה אותו. החוקר הוא מאיר אלפסי" (שם). ברם, כאמור, אין דו"ח עיכוב מהשטח, והדו"ח מולא על ידי השוטרת בן דוד בתחנה. החוקר מאיר אלפסי לא מילא מזכר או הודעה כלשהי המפרטים כיצד הוא זיהה את המערער, ובסופו של דבר, הוא גם לא הובא להעיד בפני בית משפט קמא. זאת, חרף עמדתה בבית משפט קמא כי עדותו חיונית להוכחת המיוחס למערער (וראו בקשתה החוזרת מיום 25.12.03 והחלטתו של בית המשפט קמא מיום 4.1.04 לדחות בקשתה). לפיכך, הודעתו של דובנוב שנגבתה על ידי אלפסי לא הוגשה לבית המשפט. בנסיבות העניין, לא מצאנו כל הבדל בין הליך זיהויו של הנאשם הנוסף, שזוכה על ידי בית משפט קמא, לבין הליך זיהויו של המערער. העובדה כי ההודעה של דובנוב נרשמה בתחנת המשטרה, זמן קצר יחסית לאחר האירוע, אין בה כדי להסיר את הספק המתעורר בעניין זה.

בנסיבות אלה, אין לומר, כי המערער זוהה ברמת הוודאות הנדרשת לצורך הרשעה במשפט פלילי.