פסק-דין בתיק עפ 8772/04

מהות הערעור

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית-משפט השלום בירושלים בת"פ 4346/97. הכרעת הדין ניתנה ביום 29.4.2004 מפי כבוד סגן הנשיא ח' לחוביצקי (שפרש בינתיים לגמלאות), ולפיה הורשע המערער בהתפרעות ובהפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, עבירות לפי סעיפים 152 ו-275 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. גזר הדין ניתן ביום 3.8.2004 מפי כבוד השופטת ח' מאק-קלמנוביץ, שהשיתה על המערער מאסר על תנאי של שלושה חודשים למשך שנתיים, שלא יעבור את העבירות בהן הורשע, וכן תשלום קנס של 5,000 ש"ח.

הערעור מכוון כנגד הכרעת הדין המרשיעה, ולחלופין כנגד חומרת גזר הדין.

רקע עובדתי

2.         העובדות שביסוד הרשעת המערער, כפי שנקבעו על ידי בית-משפט קמא, הן אלו: ביום תשעה באב תשנ"ז (12.8.1997), נערכה המשטרה סביב שערי הר הבית, בעקבות מידע מודיעיני וניסיון קודם, כדי למנוע מקבוצות יהודים להיכנס להר לצורך תפילה וקריאת קינות. ואכן, באותו יום הגיעו קבוצות יהודים שונות, והמשטרה התירה להן לעבור משער לשער, מצדם החיצוני, ולקרוא קינות בסמוך לכל אחד מהשערים. בין קבוצות אלה הייתה קבוצה הקרויה "חי וקיים" ובראשה עמד יהודה עציון, שהמערער נלווה אליה (להלן - הקבוצה היהודית או הקבוצה). בשלב מסוים (בסמוך לשעה 12:30 בצהריים, לפי כתב האישום), התקרבה הקבוצה אל מחסום משטרתי שהוצב כ-20 מטרים לפני שער המג'לס (להלן - שער המג'לס או השער), שהינו אחד משערי הר הבית. הקבוצה ביקשה להיכנס אל רחבת ההר, אך השוטרים במקום לא הרשו להם לעשות כן. חברי הקבוצה התיישבו בחלקם לפני המחסום, וחלקם האחר נותר לעמוד. ביושבם ובעומדם כך, נחסם מעבר הרחוב הצר. מתפללים מוסלמים שביקשו להיכנס להר הבית, התקשו לעבור מהרחוב אל עבר ההר, והחלה להתפתח מהומה במקום מצד הערבים. במקביל, קבוצות ערבים בתוך הר הבית החלו מתקהלים בסמוך לשער, מצדו הפנימי, לאחר שכנראה שמעו על המתרחש. מפקדי המשטרה שהגיעו למקום - ביניהם מפקד מרחב העיר העתיקה (נצ"מ דוד גבעתי) ומפקד יחידת המקומות הקדושים במרחב העיר העתיקה (סנ"צ ראובן אדרי) - חששו מפני התפרצות התושבים הערבים לכדי מהומה רבתי, והורו, חזור וקרוא, לחברי הקבוצה לעזוב את המקום. חברי הקבוצה, ובכללם המערער, סרבו להתפנות מהמקום. המערער נותר על הרצפה, שילב זרועותיו בזרועות חבריו, נשכב, ובכך הקשה על השוטרים בפינויו.

המשטרה נאלצה לעצור חלק מחברי הקבוצה, ביניהם המערער, על מנת לפנותם מהמקום. בעקבות זאת הוגש נגדו, כמו גם נגד אחרים מהקבוצה, כתב אישום.

הטענות בערעור

3.         המערער טוען כי המשיבה לא הוכיחה את יסודות העבירות. בעיקר מתייחס המערער לסתירות שהתגלו, לטענתו, בין עדויות השוטרים השונים, סתירות אשר נוגעות לשאלות בעלות חשיבות, כמו: האם ניסו חברי הקבוצה לפרוץ להר הבית? מי חסם את השער? האם היה עימות פיזי בין הקבוצה לבין המוסלמים?

המערער טוען כי הקבוצה לא ניסתה לפרוץ להר הבית וכי לא היא שחסמה את השער, אלא השער היה סגור והרחוב הצר המוביל אליו נחסם על ידי השוטרים. כן הוא טוען, כי מאחר שלא התקיים עימות פיזי בין הקבוצה לבין המוסלמים, לא ניתן לומר שהייתה "הפרת שלום", יסוד שנכלל בעבירת ההתפרעות, ולבטח לא הייתה "הטלת אימה על הציבור", יסוד שהמשיבה אף לא ניסתה להוכיח. לטענת המערער, די בעובדה שבית משפט קמא לא התייחס לחלק מטענות אלה, שהועלו בסיכומים בפניו, כדי להביא לזיכויו.

עוד טוען המערער, כי הרשעתו בעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו נסמכת על עדות יחידה, זאת על אף שבמקום נכחו עשרות שוטרים ואף מצלמות משטרה, ולפיכך, צריך היה לזכותו מעבירה זו, מה עוד, שלטענתו, עדות יחידה זו אינה אמינה.

המערער מוסיף וטוען, כי אפילו היה עימות פיזי בין הקבוצה לבין המוסלמים, המשטרה הייתה צריכה לפעול כנגד המאיימים באלימות (המוסלמים) ולא כנגד חברי הקבוצה (היהודים). כן טוען המערער, בהסתמכו על הפסיקה, כי בתפילה מחוץ להר הבית, אין צורך באותה רגישות מיוחדת הנדרשת לעניין תפילות בתוכו.

לעניין גזר הדין טען המערער, כי אין להכביד בעבירות שאינן כוללות אלימות, כמו העבירות בהן הורשע. לדבריו, יש לתת את הדעת לזמן הרב שעבר מאז האירוע - 7 שנים - כשלמערער לא הייתה כל תרומת אשמה בהתמשכות זו. באשר לקביעת בית משפט קמא כי היה חייב לגזור מאסר של לפחות שבועיים על המערער בשל העבירה של הפרעה לשוטר, טען המערער, כי הייתה אפשרות נוספת בפני בית המשפט, והיא - לוותר על הרשעה, כפי שנעשה למעשה ביחס לרוב חברי הקבוצה.

המערער העלה גם טענה של "אכיפה בררנית והגנה מן הצדק" (סעיף 12 לערעור), וזאת, הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לגזר הדין. לטענתו, כנגד רוב חברי הקבוצה, שמנתה יותר משלושים איש, כלל לא הוגשו כתבי אישום, כאשר שניים מחמשת הנאשמים נמחקו, כך שהדין מוצה רק עם שלושה. לדבריו, לא סביר כי רק עם השלושה - והוא ביניהם - ימצו את הדין. בררנות האכיפה מתגלה, לדידו, אף באכיפת-חסר כנגד אנשי הווקף המוסלמים בהר הבית, כמו אלה שנכחו באירוע. לשיטתו, אם אין בכך כדי לזכות את המערער, הרי שיש בכך כדי להפחית מעונשו.

4.         המשיבה טוענת כי העובדה שבית משפט קמא לא התייחס בפירוש לסתירות שאליהן הפנה המערער אינה מעידה על כך שהתעלם מהן. בהתייחסה לסתירה בעניין חסימת הכניסה לשער, שהמערער טען לה, הצביעה המשיבה על כך שאין מדובר בסתירה. כמו כן, בהתייחסה לטענתו לפיה בית המשפט קבע כי חברי הקבוצה ביקשו לפרוץ אל תוך ההר, הצביעה המשיבה על כי אין המדובר בקביעה עובדתית, כי אם בהצגת דברי העדים, בצטטה מובאה מעמ' 6 להכרעת הדין ("כך או כך..."), המראה כי בית המשפט כלל לא הכריע במחלוקת עובדתית זו.

לגבי יסוד "הפרת השלום" שבעבירת ההתפרעות, זה התקיים, לטענתה, מעצם המשך ישיבת הקבוצה על הקרקע גם לאחר שנתבקשו לעזוב בעקבות הוראת הפיזור, ולנוכח האווירה במקום, שיצרה סיכון לחיי אדם.

באשר להרשעת המערער בעבירה של הפרעה לשוטר, זו יכולה להיעשות גם על בסיס עדות יחידה, מה גם, שלטענתה, עדות השוטר הייתה אמינה.  

אשר לגזר הדין, טענה המשיבה כי לאור ריבוי הרשעותיו של המערער (רובן בעבירות קרובות לעבירות נשוא ערעור זה), אין מקום לדון באי הרשעה. המשיבה הוסיפה כי מאז ניתן גזר הדין, נוספה למערער הרשעה נוספת (ת"פ 3761/00), אשר ערעורו עליה נדחה על ידי בית משפט זה (ע"פ 8747/04). לשיטתה, יש באורח חייו של המערער, הבוחר במודע לעבור על החוק, דווקא להחמיר עמו, על מנת להרתיעו.

דיון

5.         שקלנו את טענות הצדדים, ובאנו למסקנה כי אין לקבל את הערעור.

6.         לעניין טענת המערער בדבר הסתירות בעדויות השונות, הרי שאין צורך בבחינת טענותיו בעניין זה לפרטיהן. כל כך, משום שאפילו היינו מקבלים כי העובדות בעניינים אלה כגרסת המערער, הרשעתו הייתה נותרת על כנה.