פסק-דין בתיק עפ 7478/06

השופטת ר. יפה-כ"ץ:

1.         כנגד המערער הוגש לבימ"ש השלום באשדוד כתב אישום, אשר ייחס לו ביצוע שורת עבירות אלימות חמורות. במסגרת הסדר טיעון, תוקן כתב האישום המקורי, הנאשם הודה בעובדות שבכתב האישום המתוקן והורשע בהתאם. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש, פרט לכך שהוסכם, כי ב"כ המאשימה יעתור להטלת עונש מאסר, שירוצה חלקו בחופף וחלקו במצטבר לעונש המאסר שריצה המערער באותה עת במסגרת תיק אחר, ואילו הסנגור יכול היה לטעון, כי כל עונש שיוטל - יוטל בחופף לעונש אותו ריצה המערער.

2.         בהתאם לעובדות של כתב האישום המתוקן, הודה המערער, כי בתאריך 18/02/05, בסמוך לשעה 04:30, הגיעה הגב' חדווה שם-טוב, שהיא מכרה של המערער, לחניית ביתה ביחד עם ידיד בשם שגיא אגמי. חדווה ושגיא ישבו במכוניתו של שגיא (רכב מסוג פסאט), כשהמערער הגיח עם מכוניתו (מסוג מיצובישי לנסר לבנה) וחסם את רכב הפסאט מאחור. המערער ביקש מחדווה לפתוח את חלון הרכב, והיא סירבה, ואז הגיע לצידו השמאלי של הרכב, הצד בו ישב שגיא, פתח את דלת הנהג והכה את שגיא באגרופיו. לאחר מכן הכה המערער גם את חדווה בראשה באמצעות אגרופיו, ובהמשך, כיבה את מנוע הפסאט, נטל את מפתחותיו והלך לכיוון המיצובישי, שם הצטייד בחפץ חד. המערער ניגש שוב לרכב הפסאט ובאמצעות החפץ החד שבר את חלון הדלת הקדמית - ימנית של הרכב ואיים על חדווה על ידי כך, שהרים את החפץ החד לפניה ואמר לה, שיהרוג אותה ושזה יומה האחרון.

שגיא החל לרוץ מהמקום, והמערער רדף אחריו ופצע אותו במותנו באמצעות החפץ החד שהחזיק, עד שהמערער החליק ונפל.

לאחר כל זאת, חתך המערער את הגלגל האחורי ימני של רכב הפסאט.

שגיא הצליח להימלט - והזעיק את המשטרה.

נוכח מעשיו אלה, הורשע המערער בביצוע עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), תקיפה הגורמת חבלה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, פציעה לפי סעיף 334 לחוק העונשין ו-חבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413ה לחוק העונשין.

בהערה אציין, כי בכתב האישום המצולם, שצורף לכתב הערעור, צוינה במסגרת הוראות החיקוק עבירה של "תקיפה סתם" ואילו בכתב האישום שבתיק בימ"ש השלום צוינה במפורש עבירה של "תקיפה הגורמת חבלה", כשבשני המקומות מצוין סעיף האישום כ-380, היינו - סעיף העבירה המצוינת בתיק ביהמ"ש. עיון מדוקדק נוסף בשני כתבי האישום מגלה אי התאמות נוספים (כמו מחיקות לא תואמות למחיקות שנעשו, בסופו של יום, בסעיף 11 לעובדות כתב האישום), וקשה להבין כיצד נפלו הטעויות בכתב האישום שצורף לכתב הערעור, במיוחד לאור העובדה שבשני כתבי האישום התיקונים נעשו בכתב יד. חשוב להדגיש, כי גזר הדין מתייחס במפורש לעובדות נשוא כתב האישום המתוקן, כפי שהוא מופיע בתיק ביהמ"ש, ולכתב אישום זה התייחסתי אף אני.

בגין מעשיו אלה דן בימ"ש השלום באשדוד (כב' השופטת ר. לביא) את המערער ל" מאסר בפועל לתקופה של 18 חודשים מהיום", לעונשי מאסר על תנאי ולחתימה על התחייבות.

על חומרת העונש הוגש הערעור נשוא פסק-דין זה.

3.         ב"כ המערער טען, כי ביהמ"ש שגה, כאשר לא ניכה מימי המאסר שהטיל את הימים בהם שהה המערער במעצר (כחודשיים ימים ולא 3 חודשים, כמצוין בהודעת הערעור - בסעיף 5 לנימוקי הערעור) ואף לא התחשב בתקופה של 8 חודשים בהם שהה המערער במעצר בית. כבר כאן אציין, כי היות והמערער נדון בביהמ"ש המחוזי בגין עבירות שביצע תוך התקופה בה היה אמור להיות במעצר בית, לא שהה המערער תקופה של 8 חודשים במעצר בית, כטענת סנגורו, אלא תקופה קצרה יותר.

הסנגור הוסיף וטען, כי ביהמ"ש לא נתן משקל ראוי לעובדה, שהמערער הוא צעיר, בעל נסיבות חיים קשות, אשר הודה ובכך חסך מזמנו של ביהמ"ש ואף חסך מהעדים את טראומת ההעדה. בנוסף, לאחר שהמערער נשפט בביהמ"ש המחוזי, ונדון למאסר של שנתיים, החל המערער הליך שיקום בין כותלי הכלא - עבר סדנא של שליטה בכעסים, השלים 12 שנות לימוד ונראה כי עבר שינוי משמעותי בחייו, ושינוי זה לא קיבל, לדבריו, את הביטוי הנאות בגזר-הדין.

ב"כ המאשימה ביקשה לדחות את הערעור וטענה, כי בימ"ש השלום לקח בחשבון, עת גזר את דינו של המערער, את כל השיקולים שציין הסנגור.

4.         אכן, הנוהג הוא, שביהמ"ש מנכה את ימי המעצר בהם היה הנאשם נתון באותו תיק מתקופת המאסר שהטיל, אך אם ביהמ"ש גזר את דינו של הנאשם תוך התחשבות בימי המעצר, גם אם לא ניכה אותם, יתכן ולא יהיה מקום להקלה נוספת מעבר לזו שהקל ביהמ"ש בגזר הדין.

בבש"פ 7707/06 פלוני נ' מדינת ישראל קבע ביהמ"ש העליון (כב' השופטת ארבל) בנושא זה, כדלהלן:

"למערער לא קיימת זכות קנויה לניכוי ימי המעצר מעונש המאסר שנגזר עליו, וכי השאלה אם ראוי לנכות את ימי המעצר מעונש המאסר מהווה שיקול בין שיקולי הענישה שבית המשפט הגוזר את הדין שוקל במסגרת בחינתו את העונש... כך לדוגמא, אם הקל בית המשפט בעונשו של נאשם במישור אחד, ייתכן שיחליט כי אין מקום להוסיף ולהקל עם הנאשם בדרך של ניכוי ימי מעצר, במיוחד אם יהיה בדבר כדי לסטות ממתחם ענישה סבירה וראויה..."

ובעניין רע"פ 165/05 ישראל צומן נ' מדינת ישראל (פסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה מיום 13/01/05), נקבע, באותו עניין, כדלהלן: