פסק-דין בתיק עפ 7373/05

כב' ס. נשיא ר. אבידע:

1. נגד המשיב הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בקרית גת, אשר בו יחסה לו המערערת עבירה של פגיעה בגן לאומי בניגוד לסעיפים 30(ד) ו- 57(ב) לחוק גנים לאומים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח - 1998, וכן פגיעה בערך טבע מוגן בניגוד לסעיפים 33(ג) ו- 57(א) לחוק האמור, ובניגוד לתקנה 3(א) לתקנות גנים לאומים, שמורות טבע ואתרי לאום (איסור פגיעה בערכי טבע מוגנים), התשמ"ד - 1983. העבירות האמורות יוחסו למשיב משנטען, כי ביום 1.3.03 סמוך לשעה 13:25, בגן לאומי "עין עבדת" הטיס המשיב מטוס קל, בגובה נמוך, מתחת לכתפי המצוקים, ובסמוך לקיני הנשרים, המצויים במקום. כתוצאה מכך, התעופף מקן הקינון נשר ולא שב להמשיך ולקנן בו. עוד נאמר בכתב האישום, כי למשיב לא היה היתר למעשיו, וכי הנשר הינו חיית בר מוגנת וערך טבע מוגן.
2. בית משפט השלום זיכה את המשיב משקבע כי השאלה שעליו להכריע בה היא האם חרג המשיב מהגובה המותר לטיסה בעת שטס מעל לגן הלאומי.לשאלה זו השיב בית המשפט בשלילה. כן קבע בית המשפט כי לא הוכח כי היה על המשיב לדעת כי הוא טס מעל לגן הלאומי, וכי בנתיב מעופו מקננים נשרים, אשר רעש הטיסה מפריע להם. ערעורה של המערערת מופנה כנגד זיכויו של המשיב, כאשר לטענת המערערת היה על בית משפט השלום להרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
3. המערערת טענה, בין היתר, כי טעה בית משפט השלום בכך שזיכה את המשיב לאחר שקבע כי המשיב "טס לפי החוק". לטענת המערערת המשיב לא הוכיח שאכן "טס לפי החוק", וכי "החוק לא הוכח". עוד טענה המערערת כי גם אם טס המשיב "על פי החוק" הרי שאין בכך כדי להביא לזיכויו, לנוכח העבירות שיוחסו לו שהן פגיעה בגן לאומי ובערכי טבע. המערערת אף קבלה על כך, כי בית משפט השלום לא נענה לבקשתה להביא ראיות נוספות, לאחר פרשת ההגנה, ולכן עתירתה החילופית הינה להשיב את הדיון לבית משפט השלום, על מנת שישמע את הראיות הנוספות אשר מבקשת המערערת להביא בפניו.
4. המשיב ביקש כי ערעורה של המערערת ידחה. בדיון בפנינו טען כי מעולם לא הודה  כי טס בגובה נמוך, מתחת לכתפי מצוקים, וכי הבריח נשר. בבית משפט השלום טען המשיב בסיכומיו כי מעולם לא הודה כי טס "בסמוך לקיני נשרים", וכי כתוצאה מכך התעופף נשר מקינו.
5. אף כי סבורתני כי נפלו פגמים בניהול המשפט בבית משפט השלום, מציעה אני לחבריי, במכלול הנסיבות, לדחות את הערעור.
6. בדיון שהתקיים ביום 21.10.04, לאחר שכתב האישום הוקרא למשיב, ענה המשיב כי הוא כופר בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום, כי טס באותו יום לפי חוקי הטיסה של מדינת ישראל, ובאישור יחידת הבקרה, וכפר בטענה שטס בגובה נמוך. כן טען, כי טס על פי מפות שמפרסמת מדינת ישראל, וכי גנים לאומים לא מופיעים באותן מפות. בסיום אותה ישיבה, נרשם מפי המשיב, "יש מקומות שטסתי מתחת לכתפי המצוק ויש מקומות שאסור לי ולא עשיתי זאת. אני מאמין בהחלט למה שנאמר לעניין הנשרים". לנוכח דבריו אלה של המשיב, החליט בית המשפט "לאחר שהנאשם הודה בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום, אך העלה טענות הגנה, תישמע רק פרשת ההגנה".

לא מצאתי כי דבריו אלו של המשיב היו משום הודאה בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום, ולכן, ראוי היה כי המערערת תתחיל בהבאת ראיותיה.

משהחליט בית המשפט כפי שהחליט, החל הדיון בעדות המשיב, אשר טען כי טס "בסמוך מאוד לשמורה" ועל פי אישור שקיבל מיחידת הבקרה. עוד טען שטס בגובה של בין 60 ל- 90 מטר בתוך ואדי, וכי זהו גובה המותר לטיסה. המשיב טען, כי עד שקיבל את כתב האישום לא היה מודע לכך שיש במקום שמורת טבע, וכי נשרים מקננים שם.

טענה המערערת בסיכומיה בבית משפט השלום, ובערעור בפנינו, כי אין ליתן אמון בגרסת המשיב, מאחר ובאמרה שמסר ביום 21.1.04, כאשר הואשם בביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, השיב "אני לא זוכר את האירוע ואת התאריך, והדבר היחיד שאני יכול להגיד שאני טס על פי הנחיות מפורשות של מינהל תעופה אזרחי...". לזאת יש להוסיף כי תגובתו הראשונית של המשיב לכתב האישום ביום 29.4.04 היתה "לא זכור לי דבר כזה". 

משקיבל בית משפט השלום את גרסת המשיב לא מצאתי כי יש להתערב בקביעתו זו שהינה קביעה עובדתית.

7. עוד טענה המערערת כי אין זה מעלה או מוריד לצורך ההכרעה בענייננו אם המשיב טס לפי הוראות הטיסה אם לאו. אכן, טענה זו יש בה ממש, שכן כתב האישום יחס למשיב, כאמור, פגיעה בגן לאומי וערך טבע מוגן, ולא טיסה בניגוד להוראות. יחד עם זאת, אין להתעלם מטענת המשיב כי מהעובדה שטס בהתאם להוראות, טענה שהתקבלה ע"י בית משפט השלום, ניתן ללמוד כי לא עבר את העבירות שיוחסו לו, כיוון שלא יכל לדעת כי הוא מבצע, או עלול לבצע, את העבירות נשוא כתב האישום.
8. במהלך עדותו של המשיב, הגישה המערערת "בהסכמה" את אמרתו של הפקח יוסי סיני (ת/1), אליה צורפה אמרתו של הפקח יעקב שמעון, וכן את אמרתו של המשיב (ת/2). אמרות אלה, הוגשו שלא על פי סעיף 10ב' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, מאחר שהמשיב לא היה מיוצג בעת הדיון. לפיכך, אין באמור באמרות כדי להוות ראיה, ואולם, אפילו נאמר כי האמרות התקבלו כדין כראיות, עדיין לא היה בהן כדי להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש להרשעת המשיב.
9. כאמור, טענה המערערת, כי היה על בית המשפט להיענות לבקשתה להגיש ראיות נוספות לאחר עדות המשיב ועד מטעמו. בית המשפט, אשר דחה את הבקשה, ציין כי אין מקום להיענות לה, משלא היתה בגרסת ההגנה טענות שהמערערת לא יכלה לצפותן מראש. מקובלת עלי קביעתו זו של בית המשפט. כפי שצויין, דעתי היא, כי בנסיבות מלכתחילה, היה על המערערת להתחיל בהבאת הראיות, וגם אם קבע בית המשפט כי יש לראות בדברי המשיב הודאה - קביעה שאינני שותפה לה - הרי שאין המערערת יכולה להיבנות מכך.
10. מאחר ואין בראיות שהיו בפני בית משפט השלום כדי להוכיח את שיוחס למשיב בכתב האישום, הנני מציעה לדחות את הערעור.  

_________________

    ר. אבידע - שופטת

אני מסכים.

                                                                                                _________________

                                                                                                      י. פלפל - נשיא

אני מסכים.