פסק-דין בתיק עפ 735/05

1.         לפנינו ערעור על החלטתו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים בחיפה, לדחות את בקשת המערערת לצוות, כי אוצר המדינה ישלם לה הוצאות הגנתה, לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

            המערערת זוכתה ביום 30/6/05 מהעבירה שיוחסה לה בכתב האישום - לאחר שתוקן כמצוין להלן - תוך קבלת טענתה, כי אשמתה לא הוכחה אף לכאורה.

2.         נציין מיד, כי החלטנו לקבל את הערעור. לשם הבהרת הנושא, נציג את עיקרי העובדות הרלוונטיות להחלטה במקרה זה:

א.         ביום 7/12/00 הוגש נגד המערערת כתב אישום, בו צוין, כי בין 7/10/95 לבין 13/6/00 ביצעה המערערת בנייה ללא היתר, ברח' ורדיה 33 בחיפה. בכתב האישום צוין, כי המערערת "בנתה חדר", וצוין מיקומו ומידותיו (להלן: "המבנה"). כעדי תביעה צוינו מפקחי הבנייה רמי חלבי ואיליה פקטור.

ב.         בישיבה ביום 27/3/03 טען הסניגור שתי טענות: האחת, טענת התיישנות; השנייה, פגם בכתב האישום, בכך שאינו מפרט "מה הטענה לגבי מעמדה של הנאשמת בעצמה".

ב"כ המאשימה מסרה, כי תבדוק את הטענות.

ג.          בישיבה ביום 3/7/03 הודיעה ב"כ המאשימה, כי "קיבלה" את טענת ההתיישנות, ועל-כן ביקשה לתקן את כתב האישום, כך שבמקום עבירה בנייה ללא היתר, תבוא עבירה של "שימוש בסטייה מהיתר".

הבקשה התקבלה, וב"כ המאשימה תיקנה בכתב ידה את כתב האישום. בחלק העובדות, בסעיף 1, במקום "עבודות בנייה", נכתב: "שימוש בסטייה מהיתר". כן תוקנו שאר הסעיפים בחלק העובדתי. בחלק "הוראות החיקוק", נכתב ס"ק (ב) במקום ס"ק (א) - לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, ס' 204.

ד.         בישיבה ביום 13/1/05 הובהר שוב, כי בכתב האישום מיוחסת לנאשמת עבירה של שימוש בסטייה מהיתר, ולא בנייה ללא היתר. המערערת כפרה באשמה.

יצוין, כי גם בישיבה זו נדרש הסניגור ל"מעמדה" של המערערת. לאור אי האשמתה של מרשתו בבנייה הבלתי חוקית, הוא שאל: "למה לא הביאו את כל בעלי הדירות בבניין הזה?"

ה.         בישיבת ההוכחות, ביום 30/6/05, הודיעה ב"כ המאשימה, כי עד התביעה חלבי זומן אך לא הופיע, וכי היא מוותרת על עדותו. העיד פקח הבנייה, איליה ספקטור. מעדותו עלה, כי ערך סיור בבניין ב- 17/10/95 וב- 13/6/00. בסיור ב- 13/6/00 השתתפו, מלבדו, ראש הקבוצה נעם דביר והפקח חלבי. הוגשה תמונה המתייחסת למבנה שבו מדובר (ת/2), הניצב במקום שבו הייתה אמורה להיות גינה.

בחקירתו הנגדית של ספקטור הסתבר, כי בהיתר הבנייה של הבניין נכתב שיש בו חמש יחידות דיור, וכי לא כתוב בו למי שייכת הגינה. העד לא ידע, אם יש חיבור בין המבנה לבין הדירה (או ה"קוטג") אליה הוא צמוד, וזאת משום ש"לא היה בפנים". להודעת הסניגור, כי אין חיבור כזה, הוא ענה "יכול להיות. אני לא יודע". הוא אף מסר, כי אינו יודע, אם באוקטובר 1995, בביקור הקודם, ניצב כבר אותו מבנה. את המערערת בעצמה לא ראה בעבר (אלא ביום המשפט).

בשלב זה טען הסניגור, כי לא הוכח כל קשר בין המבנה לבין המערערת, וביקש לזכות את מרשתו.

ב"כ המאשימה ציינה, כי "דו"ח האשמה" נערך ע"י חלבי ולא ע"י ספקטור. כן מסרה, שנבצר מהמאשימה להעיד את חלבי: "שאינו מתייצב לדיונים דרך קבע, ואינו משתף פעולה עם המאשימה מאחר ואינו מתייצב דרך קבע". היא הסכימה, אפוא, כי האשמה לא הוכחה לכאורה.

לפיכך, זיכה בית המשפט את המערערת, בציינו כי לא הובאה שום ראייה הקושרת אותה לעובדות כתב האישום.

3.         ההחלטה בבקשה נשוא ערעור זה התקבלה, לאחר שהטיעונים של שני הצדדים נערכו בכתב. בית המשפט דחה את הבקשה לתשלום הוצאות ההגנה, בכותבו:

            "עיינתי בבקשה, בתגובת המאשימה ובתשובה לתגובה ואני סבור כי צודקת ב"כ המאשימה בטענותיה".

4.         לאחר עיון בכל החומר הרלוונטי ושמיעת הטענות, הגענו למסקנה, כאמור, כי יש לקבל את הערעור.  להלן יובאו הטעמים לכך:

א.         כתב האישום ייחס למערערת עבירה שהתיישנה. ניתן היה מבעוד מועד לדעת זאת.