פסק-דין בתיק עפ 7233/05

הנשיא י. פלפל:

1.         לפנינו ערעור של המערער טורי יאסר על גזר דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת נ. נצר) מיום 10.4.05 בת.פ. 3079/04 לפיו נידון המערער ל-75 ימי מאסר בפועל "ללא אפשרות המרתם לעבודות שירות", למאסר על תנאי של 4 חודשים למשך שנתיים מיום שחרורו של המערער מבית הסוהר לבל יעבור עבירה על חוק הכניסה לישראל, ולתשלום קנס בסך 3,000 ש"ח.

            לאחר ששמענו את ב"כ המערער, עו"ד אל טורי, ועיינו בתיק של בית משפט קמא ובהודעת הערעור, לא מצאנו לנכון לבקש את תשובת המשיבה.

2.         המערער הורשע על סמך הודאתו בביצוע עבירה של הלנה והעסקה שלא כדין לפי סעיף 12א(א) + 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשכ"ב - 1952, בכך שבין התאריכים 3 ו-4 לאוקטובר 2004, בשעות לילה, העמיד מקום לינה לרשותו של תושב דהריה שנכנס לישראל שלא כדין וישב בישראל שלא כדין.

            בתאריך 4.10.04, סמוך לשעה 07:15, בשכונה 4 ברהט, העסיק המערער, שלא כדין את התושב הנ"ל בלא שהיו בידו האישורים וההיתרים הנדרשים על פי החוק.

3.         המערער טוען, כי בית המשפט החמיר עימו יתר על המידה וטעה בכך שלא קיבל את המלצת שירות המבחן שלפיה יש לחייב את המערער לבצע עבודות של"צ, ולכל היותר לדון אותו למאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, זאת מאחר ומדובר בבחור צעיר ללא עבר פלילי.

            עוד טוען ב"כ המערער שבית משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לנסיבותיו האישיות הקשות של המערער ולחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות.

4.         לטעמי עונש המאסר שהוטל על המערער מופרז לקולא.

            בנסיבות העניין, ולאור הפסיקה העניפה של בית המשפט העליון ושל בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מן הדין היה להטיל על המערער עונש מאסר לתקופה ארוכה - שלושה או ארבעה חודשים.

            בית משפט קמא היה ער לפסיקה של בית המשפט העליון ושלנו, אולם סבר שהמקרה שלפנינו מיוחד ומן הראוי להקל עם המערער ולא לדון אותו לתקופת מאסר ארוכה. אינני סבור שיש להקל עם המערער מעבר להקלה שבית משפט השלום הקל עמו.

5.         בפסק דין שניתן על ידינו ב-14.11.04 בע.פ. 7437/04 מ"י נ. גאטס מוחמד ו-2 אח' דנו בערעור המדינה על גזר דין שניתן בבית משפט השלום בבאר שבע בת.פ. 3220/04 לפיו נדונו שלושת המשיבים בגין עבירה של כניסה ושהייה בישראל שלא כדין והמשיב מס' 1 נדון גם בשל עבירה של הסעה שלא כדין לחודש מאסר בפועל מיום המעצר ולשלושה חודשי מאסר על תנאי.

פה אחד החלטנו (השופטים נ. הנדל ור. יפה-כ"ץ והחתום מטה) לקבל את ערעור המדינה תוך שקבעתי -

"יתכן שהמסקנה המתבקשת היא, כי הגיע הזמן להעלות את רמת הענישה של השוהים בישראל ונכנסים לתוכה שלא כדין. לדעתי אין להסתפק כיום בעונשים של שלושה או ארבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל אלא יש להטיל עונשים חמורים יותר. יחד עם זאת, בשים לב לכך שהמערערת לא ביקשה להחמיר עם המשיבים ולדון אותם לתקופות מאסר ארוכות יותר מארבעה חודשים, יש להשאיר את המסקנה אם להעלות את רף הענישה בצריך עיון".

באותו עניין החלטנו לקבל את הערעור ולדון את המשיב מס' 1 שהסיע את הנאשמים וששהה בישראל שלא כחוק לחמישה חודשי מאסר בפועל ואת יתר המשיבים, אשר "רק" נכנסו ושהו בישראל שלא כדין לארבע חודשי מאסר בפועל.

בפסק דין זה מצאנו לנכון לסקור לא פחות מ-11 פסקי דין, של בית המשפט העליון ושל בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר הדגישו שיש לדון נאשמים אשר עברו אותן עבירות שעברו המערערים שבפנינו לעונשי מאסר בפועל ולא בעבודות שירות.

אין צורך לחזור על מה שנאמר בפסק הדין הנ"ל שכן הפסיקה של בית המשפט העליון ושלנו, הינה חד משמעית, שיש לדון עבריינים כמו המערערים, למספר חודשי מאסר לריצוי בפועל.

ב-3.3.05, לאחר שניתן פסק דיננו ניתנה החלטה בבית המשפט העליון על ידי כב' השופט ס. ג'ובראן ברע"פ 10730/04. כנגד המבקש הוגש כתב אישום שיחס לו עבירה של הסעת תושבי שטחים. בית משפט השלום גזר עליו 4 חודשי מאסר על תנאי. המדינה ערערה על קולת העונש ובית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את ערעור המדינה וגזר על המבקש מאסר בפועל לתקופה של 45 יום. כב' השופט ג'ובראן דחה את בקשת רשות הערעור תוך שקבע כי -

"ההלכה הפסוקה קובעת באופן ברור וחד-משמעי, כי בעבירות כגון זו, בה הורשע המבקש: "אם אין עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו - ואפילו הוא אדם מן הישוב שעשה מעשיו מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהו - עונש מאסר לריצוי בפועל בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות" (ראו רע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (1) 769).

לדידי, צדק בית-המשפט המחוזי עת קבע, כי מקרהו של המבקש איננו בגדר מקרה חריג, המצדיק אי-גזירת עונש מאסר בפועל. קביעה זו נכונה היא, ואינני רואה כל הצדקה להתיר דיון בגלגול שלישי בעניינו של המבקש. המבקש לא הצביע על קיומן של נסיבות חריגות, המחייבות סטייה ממדיניות הענישה הנ"ל, המחייבת גזירת עונש מאסר בפועל, רבים שנכשלו בעבירות מסוג זה, ולו בפעם הראשונה, הינם אנשים מן הישוב, וההרתעה הפלילית נועדה בדיוק עבורם, למען יראו ויזהרו, אם ההלכה מחילה את עצמה כמפורש על אנשים מן הישוב, קל וחומר על המבקש, אשר הודה בעובדות כתב האישום ולא הצביע על נסיבות מיוחדות בענייננו".