פסק-דין בתיק עפ 72294/04

1.                   ערעור על החלטתו של בימ"ש השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' מור), בק"פ  17/04, למחוק את הקובלנה שהגיש המערער.

2.                   המערער הגיש קובלנה פלילית נגד שניים: האחד, מי שהיה נאשם 1 בקובלנה (הוא "המשיב" לפנינו), הינו אזרח ותושב רוסיה, חבר בפרלמנט הרוסי ("הדומה"), כאמור בסעיף 2 לכתב הקובלנה. כתובתו צויינה בכתב הקובלנה: בניין הדומה, מוסקבה, רוסיה.

3.                   בכתב הקובלנה יוחסו ל"משיב", בששה אישומים, שלוש עבירות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), עבירה אחת של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין ושתי עבירות של הוצאת לשון הרע, לפי סעיפים 2 ו - 6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

4.                   ביום 13.12.04 מחק בימ"ש קמא את הקובלנה נגד "המשיב", בנימוק ש "אין בדין הישראלי הפלילי אפשרות לבצע מסירה בחו"ל לתושב חו"ל, גם אם הוא לכאורה נאשם בקובלנה פלילית שהוגשה בארץ". על כך הערעור בפנינו.

5.                   לדעתנו אין ממש בערעור זה ולהלן נפרט את נימוקינו, בהתייחס לטענות ב"כ המערער. כהערה מקדמית נאמר, כי לאחר הגשת הודעת הערעור התחלפו באי כוח המערער. בבימ"ש קמא, קודם למתן ההחלטה נושא הערעור, הצהירה ב"כ המערער דאז כי "אני מסכימה שאין שום סמכות בדין הפלילי לבצע מסירה בחו"ל. אמנת שטרסבורג אינה חלה על רוסיה". כך גם נטען בהודעת הערעור, והנה בטיעון היום, בניגוד לאמור לעיל, בלי לבקש, וממילא בלי לקבל את רשות ביהמ"ש, לתקן את הודעת הערעור, טען בא כוחו דהיום של המערער, בין היתר, כי אמנת שטרסבורג אכן  חלה וניתן להמציא מכוחה את כתב הקובלנה ברוסיה. חילופי עורכי דין אינם נקודת פתיחה חדשה לניהול משפט, ואין בכך הרשאה לשינוי עמדות וטיעונים. מסיבה זו בלבד, די היה לדחות טיעון זה, המסתמך על אמנת שטרסבורג.

6.                   דין הטענה להידחות גם לגופה. נטען לפנינו כי ההצהרה לפיה רוסיה לא חתמה על האמנה, היתה מוטעית. רוסיה חתמה על האמנה ב- 7/11/96 וכניסת החתימה לתוקף היא מיום 9/3/00.

ברם, אין בכך כדי להועיל למערער. את תחולת האמנות הבינלאומיות שהמדינה חותמת עליהן קובע הדין הפנימי, לענייננו: תקנות העזרה המשפטית למדינות זרות לביצוע אמנת שטרסבורג (עזרה משפטית בעניינים פליליים), תשל"ה-1975. תקנות אלה הותקנו מכוח חוק העזרה המשפטית למדינות זרות, תשט"ז-1956 שבוטל. החוק התקף היום הוא חוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998, אך התקנות הן בתוקף מכוח סעיף 23 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981.

7.                   תחולתן של התקנות נקבעה בתקנה 2 לגבי מדינות המפורטות בתוספת. רוסיה, גם אם ובהנחה שאכן חתמה על האמנה, אינה מופיעה ברשימת המדינות שבתוספת, וממילא אין אפשרות לבקש עזרה משפטית בעניין פלילי ממדינת רוסיה, עפ"י תקנות אלה.

8.                   בטענה כי מדובר בשיכחה או ברשלנות של מחוקק המשנה, שלא תיקן את התוספת לתקנות, ולכן יש לפעול על פי התקנות - אין כל ממש. יש לזכור כי מסירת כתבי בית דין, הזמנה לדין (כמו גם גביית עדות) במדינה זרה, יש בה משום פגיעה בריבונותה של המדינה הזרה. פעולה כזו מותרת רק לפי כללי המשפט הבינלאומי ולא יעלה על הדעת שמערכת המשפט הישראלית תורה על פעולה הפוגעת בריבונותה של מדינה זרה, כדי לאפשר לאדם פרטי לנהל, מסיבותיו שלו, קובלנה פלילית, שלא עמדה במבחן העניין לציבור.

9.                   מלבד זאת קיימים נימוקים נוספים לדחיית הערעור:

א.      כאמור, כתב הקובלנה ייחס ל"משיב", עבירות של סחיטה באיומים, שאין אפשרות להגיש בגינן קובלנה (סעיף 68 והתוספת השנייה לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982). מטעם זה כתב הקובלנה פגום באופן מהותי, בהיותו חסר סמכות, ודינו מטעם זה בלבד - ביטול. בוודאי שאין הצדקה להפעיל את דיני המשפט הבינלאומי, אפילו בהנחה שהם מאפשרים המצאה בתחומי מדינה זרה, לגבי מסמך חסר תוקף על פניו. הטענה של ב"כ המערער כי החל לייצג את המערער בשלב שלאחר ביטול הקובלנה בבימ"ש קמא, ולכן לא הספיק לתקן את הקובלנה, אין בה ממש. כפי שאמרנו לעיל, חילופי עורכי דין אינם נקודת התחלה חדשה להליך משפטי; אותה "לוליינות" משפטית שלהפעלתה עותר ב"כ המערער מחייבת לפחות כי המסמך הבסיסי, קרי כתב האישום, יהיה בעל תוקף.

ב.      ב"כ המערער טען כי העבירות המיוחסות ל"משיב" הן "עבירות חוץ" כהגדרתן בסעיף 7(ב) לחוק העונשין, משום שהן בוצעו כלפי אזרח ותושב ישראלי (סעיף 14 לחוק העונשין). נעלם, כנראה, מעיני ב"כ המערער כי לפי סעיף 9(ב) לחוק העונשין, "לא תהיה העמדה לדין על עבירות חוץ, אלא בידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בכתב, אם ראה כי יש בכך עניין לציבור".

10.               מכל הסיבות האמורות לעיל, אנו דוחים את הערעור.

ניתן היום, כ"ג באדר, תשס"ו (23 במרץ 2006), במעמד הצדדים.