פסק-דין בתיק עפ 72202/04

השופטת י' שיצר :

בפני שני הערעורים:

א. ערעור על גזר-דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט י' יצחק) בת"פ 10222/01 10223/01 10224/01 (שאוחדו), שניתן ביום 10.11.04, בו הורשעו המערערים, על סמך הודאתם, בעבירת שימוש במקרקעין טעונים היתר בלא היתר זה, לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: " החוק"), ובעבירה של שימוש בקרקע חקלאית בניגוד להוראות התוספת הראשונה לחוק, לפי סעיף 204(ג) לחוק. כמו-כן הורשע המערער 3 בביצוע עבודה הטעונה היתר מאת הועדה, ללא היתר, לפי סעיף 145(א)(2) ו- 204(א) לחוק.

על המערערים 2 ו-3 נגזרו 12 חודשים מאסר על תנאי שלא יעברו את העבירות בהן הורשעו במשך שנתיים, קנס כספי בסך של 20,000 ש"ח לכל אחד מהמערערים, צו הריסה והפסקת השימוש החל מיום 10.11.05, התחייבות על סך 25,000 ש"ח להימנע מביצוע עבירות בהן הורשעו במשך שנתיים.

על המערערת 1 הושת קנס בסך 10,000 ש"ח.

ערעור על החלטתו של כב' השופט י' יצחק, מיום 28.11.05, בב"ש 4552/05, שבו הוגשה בקשה להארכת המועד לביצוע צו הריסה לגבי הנכסים  נשוא כתבי האישום בשלושת התיקים המאוחדים הנ"ל. בקשה זו נדחתה.

הערעור

הערעור מופנה כנגד חומרת העונש, ומועד ביצוע צו ההריסה.

בשני הערעורים, הן בע"פ 72202/04 המתמקד בעיקר בחומרת הענישה, והן בע"פ 70081/06 המתייחס להחלטה הדוחה מתן אורכה נוספת לביצוע צו ההריסה, התמקדו המערערים בעיקר במועד ביצוע צו ההריסה.

המערערים טוענים כי בסוף שנת 97 הודע להם בע"פ על-ידי מזכיר המועצה המקומית דאז, מר יוסלביץ (להלן: יוסלביץ), ויו"ר המועצה המקומית רמת אפעל וחבר הועדה המקומית לתכנון ובניה קריית-אונו, מר ברקוביץ (להלן: ברקוביץ) כי יוכלו להחזיק במבנים למשך חמש שנים נוספת, או עד להפקדת תוכנית בניין ערים על-ידי המועצה. לטענת המערערים, תפקידו הכפול של ברקוביץ, כראש המועצה וחבר הוועדה, גרמה להם להסתמך ביתר שאת על המצג שהוצג בפניהם כאמור לעיל. נטען כי הודעה זו עוגנה בהסכם עליו חתם מערער 3, שהעתק הימנו לא ניתן למערער, או לאביו חרף בקשותיהם. עם זאת, הערבות הבנקאית הופקדה לפי דרישת הרשות. המערערים לטענתם, אף מצאו בתשלום המיסים למועצה לגיטימציה להישארות במקום עד להסדרת הנושא.

אולם לטענת המערערים, ברקוביץ סיים את תפקידו וראש המועצה בקרית אונו, מר בירנבויים (להלן: בירנבויים), פעל לסיפוח כפר אזר לקרית אונו ובמסגרת שיקולים אלה נעשות פעולות באשר לחלקות הנדונות ואחרות. במצב דברים זה, טוענים המערערים, עומדת להם טענת ההגנה מן הצדק כלפי הרשות שהציגה מצג על-פיו היא פועלת להארכת תוקף ההיתרים.

עוד נטען, כי המערערים השקיעו מאמצים וכספים רבים לשינוי הייעוד, ובין היתר הגישו תוכניות תב"ע בליווי אנשי מקצוע. בדיון בפני הוסיפה ב"כ המערערים, כי בעקבות גילוי באר מים בשטח החלקה, התקיימו דיונים במשרד הבריאות והתוכניות תוקנו ואושרו, והוסכם כי יותקנו המתקנים שנדרשו על-ידי משרד הבריאות. אולם לאחרונה נתקבלה דרישה כי יבנו בורות ספיגה במיליוני שקלים, כאשר הבאר איננה שייכת למערערים, ועל-כן עו"ד מנוסוביץ פנה בשמם למשרד הבריאות.

כמו-כן טענו המערערים לאפליה. לטענתם, משרדי המועצה המקומית מצויים בסמוך למבנה המערערים, בתוך מבנה ששימש לול תרנגולות, תוך שימוש באישור חורג. המערערים פנו לקבלת אישור כזה והוא ניתן להם לאחרונה על-ידי המשיבה, אך הועדה המחוזית לא אישרה זאת בשל התנגדות המוסד לאיכות הסביבה. התנגדות זו נפתרה וכעת הם ממתינים לתשובת הועדה. עם זאת, המשיבה לא הקפיאה את ההליכים בתיקים נשוא האישור (ת"פ 10222/01, 10223/01). כך גם קיימת אפליה לטענתם בין עסקים הפועלים באזור התעשייה לעסקים בכפר. זאת ועוד לטענתם, תמוהה פעולת הרשות שמצאה לנכון לתת ארכות שונות לבעלי עסקים אחרים שנמצאים במצב של בנייה ללא היתר בכפר אז"ר, אלמלא סברה הועדה המקומית שהקרקע לא תופשר. 

המערערים מפנים להחלטת השופט שיינמן בב"ש 1125/02, שהוגש במסגרת ת"פ 7544/00 כנגד המערער בגין אי קיום צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק עד ליום 17.1.00, שהאריך את מועד ביצוע צו ההריסה עד מאי 2003. כך מובאים הדברים בהודעת הערעור:

" אזרח השומע דברים במישרין או בעקיפין מפי הגורמים הנחזים להיות מוסמכים בענין, יכול לצאת מתוך נקודת הנחה כי הם נכונים, נאמרו בסמכות ועל סמך דברים אלו הוא יכול להמשיך ולתכנן את מעשיו ופעולותיו".

אשר לשימושים החקלאיים טוענים המערערים, כי בית משפט קמא לא התחשב בכך שהאזור נחשב כ"אזור תעשייה", בו לכל אדם יש כרבע דונם, ומדובר בשטח חולי בשולי הכביש הראשי של גהה, מבודד ומרוחק מבתי המגורים, שספק אם ניתן לקיים בו ייעוד חקלאי ולא מדובר בריאה ירוקה. כמו-כן נטען, כי בית המשפט התעלם מהמגמה הקיימת בשנים האחרונות של הפשרת שטחים חקלאיים לתעשייה.

לאור כל אלה, עתירת המערערים היא לבטל או לצמצם את עונש המאסר על תנאי, נוכח הודאת המערערים, עברם, היותם אנשים נורמטיביים, קשיי יום ובעלי משפחות, שהתאמצו למצוא פתרון מבלי שיאלצו לאבד את פרנסתם. המערער 3 עבר תאונת עבודה קשה בשנת 92 ובעקבותיה הפך לנכה 100 אחוז, אך הוא ממשיך לעבוד. כמו-כן נטען כי יש להקטין את הקנס שהוטל על המערערים, נוכח הנזק הכספי שיגרם למערערים עקב סגירת העסק, הוצאות ההריסה והקמתו מחדש וכן כדי למנוע מפוטרים שיצטרפו למעגל המובטלים. עוד נטען, כי יש לאפשר למערערים פרק זמן של שלוש שנים להתארגנות לקראת צו ההריסה והפסקת השימוש בנכסים.

בדיון בפני שמה ב"כ המערערים את הדגש על בקשתה להאריך את המועד לביצוע הצו, ולחילופין ביקשה להעביר את הדיון לשופט יצחק על מנת שישמע את העדים, ולחילופי חילופין נתבקשה ארכה של מספר חודשים.

לטענת המשיבה, הועדה המקומית אכן תומכת בשינוי הייעוד אולם התוכניות טרם הופקדו, וממילא לאחר הפקדתן יהיו התנגדויות ופרסומים. הועדה המחוזית, הציבה תנאי להמלצתה לשינוי הייעוד, והוא הריסת מבנים בלתי חוקיים.  

לעניין ההסכמה עם בעל נכס אחר בשם יהב, טוענת המשיבה, כי בעניינו ההליך רק החל ולכן ניתנה הארכה סבירה עד אמצע 2007, ואילו במקרה של המערערים ההליכים התחילו לפני יותר מעשר שנים, עוד עם בעל הקרקע הקודם שממנו רכש המערער את הזכויות, כשצו ההריסה תלוי ועומד ולמערערים כבר ניתנו אורכות. לעומת זאת, לטענת המשיבה, ישנם עשרות מבנים שכבר נהרסו באותו אזור ובאותו גוש, ובניהם כאלה השייכים לאנשים מבוגרים, שנאלצו לפנות את עסקיהם.

דיון