פסק-דין בתיק עפ 72188/05

1.         ערעור שכוון, מלכתחילה, הן להכרעת הדין והן לעונש שנגזר על המערער מידי בית משפט השלום בכפר-סבא (כב' השופטת נאוה בכור), בו הרשיע את המערער בעבירה על סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952, והטיל עליו את העונשים הבאים:

א.         מאסר בפועל למשך 35 יום.

ב.         קנס בסך 4,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו.

ג.          מאסר על תנאי בן 8 חודשים למשך 3 שנים מיום מתן גזר הדין, שלא יעבור עבירה על חוק הכניסה לישראל.

ד.         פסילה בפועל למשך 11 חודשים מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה כשהפסילה בתוקף מיום מתן גזר הדין, 15/12/2005.

2.         לבקשת המערער, עוכב ביצוע רכיב המאסר ע"י שופטת בית משפט זה, וזאת בהסכמת התביעה הכללית, ועיכוב הביצוע שריר וקיים עד עצם היום הזה.

            בקשתו לעכב גם את ביצוע הפסילה - נדחתה, שעל כן הפסיק המערער לנהוג ומסר הצהרה על אובדן רישיונו לבית משפט השלום, במקום הפקדת הרשיון, ועברה מאז כמעט מחצית השנה. את הקנס שילם המערער במועדו.

3.         בפתח הדיון בערעור, הודיע ב"כ המערער כי הוא חוזר בו מהערעור על הכרעת הדין ועל ההרשעה, ולפיכך התמקד הדיון בעניין שניים מרכיבי הענישה:

            אופן ריצוי המאסר בפועל שהוטל על המערער, ותקופת הפסילה מהחזיק רישיון נהיגה.

            בעניין אחרון זה העלה ב"כ המערער הנכבד טענה שלא בא זיכרה בכתב הערעור, ועל פיה חרג בית משפט קמא, כשהורה על פסילת רישיונו של המערער לתקופה העולה על שישה חודשים, וזאת על פי ההוראה המפורשת בסעיף 12א(ג2).

            נציג המדינה הנכבד, הביע הסתייגות, הן מהעובדה שהטענה לא הועלתה בכתב הערעור; והן לגוף העניין, כפי הפרשנות שהוא נותן לסעיף 12א(ג2) (באנלוגיה לסעיף 38 לפקודת התעבורה).

4.         נוכל לומר, כבר בשלב זה, כי אנו מקבלים את טענתו ופרשנותו של הסניגור בנקודה זו. חוששים אנו כי טעות נפלה מעם השופטת הנכבדה קמא וכי חרגה מהסמכות הנתונה לה בחוק, כשפסלה את המערער מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה העולה על שישה חודשים. על פי הפרשנות שאנו נותנים לסעיף, ברור ממנו כי זוהי התקופה המקסימאלית של פסילה, שבית המשפט מוסמך להורות עליה.

5.         באשר לתקופת המאסר ולאופן ריצוי המאסר (בפועל ושלא בדרך של ביצוע עבודות שירות), לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא.

הלכה פסוקה מימים ימימה, היא כי ערכאת הערעור איננה מתערבת בעונש שהושת, אלא אם עונש זה חורג במידה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת (ראו למשל ע"פ 786/84 מ"י נ' שלום הלוי ואח', פ"ד לט(2) 714 וכן ע"פ 813/02 מ"י נ' פתחי חבשי, תק-על 2002(1) 617).

לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ושקלנו בדבר, לא מצאנו כי כך הוא במקרה דנן.

סבורים אנו כי בית משפט קמא לא החמיר יתר על המידה בהטילו את תקופת המאסר בפועל, וזאת לנוכח מגמת ההחמרה העולה מפסיקת בית המשפט העליון; הן בעניין ח'טיב (רע"פ 5198/01 טלעת ח'טיב נ' מ"י, פ"ד נו(1) 769) והן בעניין רע"פ 3674/04 מוחמד אבו סאלם נ' מ"י (תק-על 2006(1) 1880.

וראוי לשוב ולהדגיש את אשר נאמר בעניין אבו סאלם לעיל, בפסקה 12:

"ראשית לכול, נאמר, כי טרם בשלה העת לשינוי מדיניות הענישה המחמירה בעבירות נושא הדיון ברוח הילכת ח'טיב. מעשי הטרור הקשים עדיין מכים במדינה; הסיכון הטמון בהסעתם, בהלנתם ובהעסקתם של שוהים בלתי חוקיים המגיעים לישראל משטחי יהודה, השומרון וחבל עזה לא נתפוגג; ומכאן ששיקולי הרתעה  הרתעת היחיד והרתעת הרבים - עדיין שיקולים הם ממעלה עליונה. מסתבר כי הפרות החוק נמשכות, ונדרשים אנו למיצוי הענישה במקרים המתאימים, מתוך תקווה כי יעלה בידיננו להרתיע מי שמועדים לדבר מביצוע עבירות שאפשר נראות הן קלות ופשוטות אך טמון בהן סיכון לחיי אדם. 'המעשים שפורטו בסעיף 12 א' לחוק הכניסה - הלנה, העסקה והסעה של תושב האזור שנכנס לישראל, יושב בה או עובד בה, שלא כדין - הוגדרו מעשי עבירה שענשם בצדם כדי למנוע הגשת סיוע - ואפילו מתוך תמימות - למי שעלולים להיות מפגעים' (פרשת ח'טיב 773-774); ומשנמצא לנו כי חרף סיכוני הביטחון הקשים ממשיכים ישראלים רבים לעבור על החוק ולסכן את חיי הזולת ואף את חייהם שלהם, נדרשים אנו להמשיך במדיניות המחמירה שנועדה להרתיע מפני ביצוע העבירות".

6.         ועוד יצוין, כי לאור קיצור תקופת הפסילה, אין ספק כי העונשים שהוטלו על הנאשם יש בהם משום איזון ראוי שאין להתערב בו.