פסק-דין בתיק עפ 7212/05

השופטת ר. יפה-כ"ץ

1.         בתאריך 4/11/03 הגישה המשיבה לבימ"ש השלום בבאר-שבע שלוש בקשות  נפרדות למתן צו הריסה על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), ובהן נתבקש בימ"ש השלום לצוות על הריסת שלושה מבנים עשויים מפח, המצויים דרומית לעיר רהט. המבנה האחד-בנוי על שטח כ-48 מ"ר בנ.צ. 177464/587584 או בסמוך לכך, המשמש למגורים/סככת אירוח, המבנה השני - בנוי על שטח כ-300 מ"ר בנ.צ. 177547/587630 או בסמוך לכך ומשמש מכלאה, והמבנה השלישי - בנוי על שטח כ-300 מ"ר בנ.צ. 177529/587567 או בסמוך לכך, ומשמש לדיר צאן (להלן: "המבנים").

היות ולמרות מספר בדיקות לא הצליחו מפקחי המשיבה לאתר את בעלי המבנים - הבקשות הוגשו כנגד "משיב בלתי ידוע".

            בבקשות נטען, כי המבנים נבנו לפני חודש יולי 2003, ללא היתר ובניגוד לחוק, תוך פלישה למקרקעי המדינה המיועדים להרחבת העיר רהט.

            בתאריך 13/11/03 נעתר ביהמ"ש לבקשות (כב' השופטת י.שפסר), ובהחלטות מנומקות (זהות בכל הבקשות) הורה על הריסת המבנים. כן קבע ביהמ"ש, כי " לא יוחל בביצוע צו ההריסה עד לחלוף המועד לערעור כאמור בסעיף 250 לחוק" (להלן: " הצו").

            המערער הגיש, ביחד עם אחרים, ערעור על הצווים נשוא הבקשה וצווים דומים נוספים, לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 7208/04), ובמסגרת הערעור הנ"ל הגיעו הצדדים לידי הסכמה, אשר קיבלה תוקף של פס"ד (ר' פס"ד של כב' השופט אזולאי), ולפיה הערעור נדחה, ביצוע צווי ההריסה עוכב עד ליום 31/3/05, כשעד אז צריכים היו המערערים להרוס את המבנים בהריסה עצמית ולהזמין את המשיבה לבצע ביקורת.

בתאריך ה-6/3/05, הוגשו לבית משפט השלום בבאר-שבע שלוש בקשות נפרדות, האחת בשם המערער באשר לשלושת המבנים שצויינו לעיל, והשתיים האחרות בשם המערערים האחרים - אבו עמר אברהים בב"ש 8289/03 ונאסרה ג'אבר בב"ש 8460/03 (להלן :" האחרים"). בבקשות אלה נתבקש בימ"ש השלום להאריך את עיכוב ביצוע צווי ההריסה השיפוטיים למשך 12 חודשים נוספים, וזאת בתקווה ובמטרה שעד למועד זה ימצא פתרון לבעית המבקשים במסגרת תוכנית ההרחבה של העיר רהט.

בתאריך ה-29/3/05, בהעדר תגובת המדינה לבקשות שהוגשו בשם האחרים, קבע בית המשפט (כב' השופט ע.רוזין) בב"ש 8289/03  ו-בב"ש 8460/03, כי הוא מעכב ביצועם של צווי ההריסה למשך שישה חודשים נוספים.

ביחס לבקשתו של המערער, באשר לשלושת המבנים שהוא טוען שהם בבעלותו (כאמור - מכלאה, דיר ומקום ארוח) ולאור התנגדות המדינה לבקשה, קבע בית המשפט (כב' השופט ע. רוזין) ביום ה-30/3/05, כי נימוקי המדינה מקובלים עליו ובנסיבות העניין לא מצא, כי יש מקום להאריך את עיכוב ביצוע צווי ההריסה, "בין היתר לאור כך שמדובר", לדבריו, "באורכה בלתי מוגבלת התלויה בפתרון חלופי שאיש אינו יודע אם יינתן ומתי". 

על החלטה זו, הוגש הערעור נשוא פסק דיננו זה.

2.         המערער חזר בערעורו על אותם נימוקים, אשר הועלו בפני בימ"ש השלום ואשר נדחו על ידו, והוסיף טענה של אפליה אל מול האחרים שביהמ"ש נעתר לבקשתם והאריך את עיכוב ביצוע צווי ההריסה שהופנו כלפיהם.

            כמו כן טען המערער, כי המדובר במקרה בו הנסיבות מיוחדות, במקרה בו למערער אין כל אפשרות מעשית לקדם את הפעולות התכנוניות המבוצעות על ידי הרשות וכי תגובת המשיבה בפני בימ"ש קמא, סותרת מצגים שהוצגו על ידי נציגים מטעם עיריית רהט ומשרדי הממשלה השונים המעורבים בעניין.

            המערער הוסיף וטען, כי יגיש בקשה לזימון נציגי הרשות שהיו מעורבים במגעים עם המערער והאחרים (לציין, כי בקשה כזו לא הובאה בפנינו).

            כמו כן, טען  ב"כ המערער, כי טעה ביהמ"ש קמא בכך שלא נתן משקל לעובדה שמיקומם של המבנים כיום, הינו זמני, עד ליישום הפתרון במסגרת תוכנית ההרחבה של עריית רהט, ובכך שלא לקח בחשבון את הנזק שייגרם למערער באם יהרסו המבנים.

 3.        ב"כ המדינה התנגד לבקשה, וטען כי אין כל כיסוי בחומר הראיות להיות המקרה יוצא דופן וכי לא הובאו כל ראיות התומכות בגרסת המערער באשר למצגים ולמגעים עם עיריית רהט ועם הרשויות. ב"כ המדינה הוסיף וציין, כי במסגרת הערעור שנדון בפני כב' השופט אזולאי (ע"פ 7208/04), באותו העניין, ההסכמה הייתה לעיכוב ביצוע למשך שנה בלבד כשבסופה הסכים המערער שיהרסו המבנים.

בנוסף, טען ב"כ המדינה, כי המערער לא עומד בתנאים, שהציבה הפסיקה, המאפשרים עיכוב ביצוע צו הריסה, שכן הנ"ל לא עשה מאומה על מנת להכשיר את המבנים. 

4.         כאמור, אין חולק על כך שהמערער לא קיבל היתר לבניית המבנים נשוא הצו, כי הצווים ניתנו על פי חוק, וכי אין כל ראיה לכך שבעתיד יקבל המערער היתר למבנים. לפיכך, בקשת המערער היא להאריך פעם נוספת את עיכוב ביצועם של הצווים, עד אשר ימצא פתרון לבעיית מיקום המבנים שבבעלותו.

5.         כאשר מתבקשת אורכה (נוספת) לעיכוב ביצועו של צו הריסה, על המבקשים לתאר בפני ביהמ"ש מה נעשה על ידם כדי לקבל את ההיתר, כאשר ההלכה היא, שאין לתת אורכה למי ש" שקט על שמריו". נקבע, כי ביהמ"ש יתן את האורכה אך ורק כאשר הוא משוכנע, שיש סיכוי לקבלת ההיתר בפועל ולא רק בתאוריה.

            בעניין זה ישנה חשיבות רבה לשאלה האם ניתן בכלל לקבל היתר בניה למבנה, ובענייננו, אין חולק, שהמערערים לא הצביעו על אופציה ריאלית שכזו. לא די לצורך זה בתקוותו של המערער, שתוך 12 חודשים יימצא פתרון לבעיית מיקום המבנים שברשותו במסגרת תוכנית ההרחבה של העיר רהט. תקוה זו, אגב, לא הוכיחה עצמה עת הגיעו הצדדים להסכם הקודם, נשוא הערעור הקודם.