פסק-דין בתיק עפ 72012/04

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות. בגין ביצוע עבירה זו נגזר דינו של המערער על ידי בית המשפט קמא ל - 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל, כן חוייב בתשלום פיצויים לכל אחד מהמתלוננים בסך של 2,500 ש"ח וכן קנס כספי על סך 2,500 ש"ח.

ואלו הן נסיבות ביצוע העבירה כמפורט בכתב האישום:

המערער הגיע לבית קפה בעיר טייבה שבו ישבו שלושת המתלוננים וזאת על פי קריאה טלפונית של "אחר", לדברי המערער מדובר בבן אחותו, שהיה לו דין ודברים עם מי מהמתלוננים. משהגיע המערער לבית הקפה התפתח דין ודברים קצר בינו לבין אחד המתלוננים, במהלכו שלף המערער סכין ודקר את המתלוננים.

המערער מלין על חומרת עונשו.

לטעמו, התעלם בית המשפט קמא מהנסיבות לקולא שהן הודייתו וחרטתו, גילו הצעיר, עברו הנקי, המלצת שירות המבחן שלא להטיל עליו ענישה מאחרי סורג ובריח והליך "סולחה" שנערך עם המתלוננים. כן הוסיף וציין כי הפציעות שנגרמו למתלוננים לא היו חמורות.

לא מצאנו להתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא.

העונש שהוטל על המערער משקף נכונה את חומרת מעשה העבירה שבו הורשע ועולה בקנה אחד עם מדיניות ענישה ראויה.

מדיניות הענישה ככל שזו מתייחסת לתופעת הסכינאות, למן ע"פ מולנר אותו איזכר בית המשפט קמא בגזר דינו, הלכה והחמירה בשנים האחרונות. ראה לעניין זה דברי כב' השופט חשין בע"פ 4096/05 פלוני נ' מ"י (פורסם ביום 7.7.05):

" נלאינו מחזור והתריע, שוב ושוב על 'תת תרבות' הסכין שפשתה במחננו, וגם בראותנו את הנער שעמד לפנינו, הלא הוא המערער, מחובתנו להקשיח לעצמנו כי כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן. אנו, בשיבתנו לגזור את הדין לא נמוד למערער במידת האכזריות אך גם לא ניתן לרחמים להציף את ליבנו. נעשה כמצווה עלינו בדין".

שקלנו בעניינו של המערער ומצאנו כי נתקיימו בו נסיבות חומרה שהצדיקו את הטלתו של העונש. מדובר במי שהגיע מצוייד בסכין, על מנת "לסגור חשבון" עם מי שלטעמו פגעו בכבודו של בן אחותו, ומבלי הרבה דין ודברים שלף את הסכין שהיה מצוייד בה ופצע את שלושת המתלוננים.

לאור האמור, לא מצאנו כל הצדקה לסטות ממדיניות הענישה הנוהגת המחייבת הטלה של ענישה כואבת על כל שמהין לשלוף סכין ולפתור באמצעותה סכסוך בינו לבין אחר, שלא לומר להשיב באמצעותה את כבודו שנפגע.

הערעור נדחה.

הערה אחת בטרם סיום: מתוך קריאת גזר דינו של בית המשפט קמא ופרוטוקול הטיעונים לעונש עולה תופעה חוזרת ונשנית אשר בית המשפט העליון התייחס אליה זה לא מכבר, וראוי כי הדברים שנאמרו שם יעמדו מול עיני המתדיינים, סניגורים  כפרקליטים. כוונתנו לטיעוני ב"כ המערער ככל שאלה התייחסו לנסיבות התפתחות האירוע שבמהלכו דקר את המתלוננים, טיעונים שלא היו מוסכמים הן על ב"כ המאשימה והן על בית המשפט קמא.

להלן הדברים בלשון אומרם המשנה לנשיא כב' השופט חשין בע"פ 8314/03 פורסם ביום 7.6.05:

"מינהג חדש בא למדינה, שנאשמים מודים בכתב-אישום המוגש נגדם - בין לפני תיקונו של כתב-האישום בין לאחר תיקון בו - ובטיעון לגזר-הדין מבקשים הם להסתמך על ראיות שלא הובא כלל לבית-המשפט בעת הכרעת-הדין ואשר עניינן באירוע העבירה. מינהג זה ראוי לשרשו מהליכי בית-משפט. הודאה בעובדות המתוארות בכתב-אישום פירושה הוא שאותן עובדות הן המהוות תשתית לגזרהדין - שייגזר על הנאשם. אם מבקש נאשם להוסיף ולהסתמך, בטיעון לגזר-הדין, על עובדות נוספות מן האירוע שלעניין, שומה עליו להסכים על-כך מראש עם התביעה, ואפשר תבקש התביעה להוסיף ראיות מוסכמות נוספות משלה. ואולם באין הסכם על הבאתן של עובדות מתוך תיק המשטרה, אין זה נכון וראוי להסתמך על עובדות הנסבות על האירוע נושא הדיון, עובדות שאינן מתוארות בכתב-האישום ואשר בעניינן לא נעשה הסכם בין הסניגוריה לבין התביעה. כך על דרך הכלל וכך בענייננו".

ניתן היום כ"ג באדר, תשס"ו (23 במרץ 2006) במעמד הצדדים