פסק-דין בתיק עפ 71863/06

א. בתקופה שבין חודש נובמבר 1999 לספטמבר 2002 - היה המערער מנהל בחברת "סלוליין השקעות ותקשורת בע"מ" (להלן: "החברה").

בכתב אישום שהוגש נגדו לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת"פ 4980/04) נטען, כי במהלך התקופה הנ"ל גנב מהחברה סכומי כסף שהסתכמו יחד בכ- 106,000 ש"ח. הגניבה נעשתה באמצעות כרטיס אשראי של החברה שבו עשה המערער שימוש לצרכיו הפרטיים, וכן משך שיקים של החברה, אף זאת לצרכיו הפרטיים.

כתב האישום מפרט את המועדים והפריטים שרכש המערער באמצעות כרטיס האשראי או השיקים. מדובר, בעיקר, בתשלומים עבור רכב חדש (כאשר בדיעבד אין מחלוקת על כך שמדובר בג'פ שנקנה עבור אשת המערער), תשלומים עבור מוצרי קרמיקה וכיו"ב שנועדו לשיפוץ ביתו וכן שהיות במלון, כרטיס טיסה וכיו"ב.

התביעה טענה, כי המערער עשה שימוש בכרטיס האשראי שהיה מיועד לתשלום הוצאות החברה בלבד, לצרכיו הפרטיים, וזאת ללא ידיעת שאר בעלי המניות בחברה.

ב. המערער לא כפר בכך שעשה שימוש בכרטיס האשראי וכן בשיקים לצרכיו שלו. טענתו היתה, כי עשה זאת על דעת בעלי המניות בחברה.

מדובר בחברה שבעליה היו צבי אייזנברג וכן המערער עצמו. צבי אייזנברג הוא דודו של המערער והחברה הוקמה על ידי שניהם, במשותף.

מאוחר יותר, נכנסה לפעילות בחברה גם בתו של אייזנברג, גלית אייזנברג (להלן: "גלית"), והפכה להיות מורשית חתימה. לטענת המערער גם  גלית היתה מודעת לכך שהוא מושך כספים לצרכיו הפרטיים.

לטענתו, היחסים בינו לבין אייזנברג היו טובים. אייזנברג ידע והרשה לו, כאמור, למשוך את הכספים. על כן אין לדבר על גניבה.

לא בכדי הרשה לו אייזנברג למשוך את הכספים (הכל לטענת המערער). עם הקמת החברה סוכם על כך שתינתן לו משכורת בסך 15,000 ש"ח לחודש, לאחר שקודם לכן עבד בחברה אחרת שבה הרוויח הרבה יותר מכך. בשל  קשיים כלכליים של החברה, לא ניתן היה לשלם לו את משכורתו, והוא קיבל ב"טפטוף" סכומים של 5,000 - 6,000 ש"ח לחודש. משום כך, הותרה לו המשיכה הפרטית של כספים כדי לפצותו על כל הסכומים שהחברה היתה חייבת לו כמשכורת ולא שולמה.

עוד טוען המערער, כי הוא עצמו השקיע בחברה כ- 450,000 ש"ח וגם מסיבה זו הותרה לו המשיכה.

טענתו החלופית של המערער היתה, כי לא הוכחה כוונה השלילה לצמיתות של הסכומים אותם משך באמצעות כרטיס האשראי או השיקים.

הוא התכוון להחזיר את הכספים, אם וכאשר החברה תרוויח ותממש רווחים. או אז, יחזיר לחברה את הסכומים שלקח ממנה.

ג. בית משפט קמא, כב' השופטת ז' הדסי-הרמן (סג"נ), דחה את טענותיו של המערער וקבע שגנב את הסכומים ועל כך הערעור שבפנינו.

בהודעת הערעור שם המערער את הדגש על כך שכל פעולותיו נעשו בגלוי. הוא לא ניסה להסתיר את משיכת הכספים והטענה היא, כאמור, שכולם, קרי, אייזנברג, גלית, כמו גם שותף נוסף שנכנס לחברה בשלב מאוחר יותר (הכוונה לשותף בשם בראון) שנפטר לפני הדיון בבית משפט קמא ולא העיד, ידעו על משיכת הכספים. 

על טענה מרכזית זו חזר המערער גם בפנינו.

ד. שקלנו את טיעוני המערער אחד לאחד, ודעתנו כי אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים והמשפטיים של בית משפט קמא.

הודעת הערעור עמוסת טענות (70 סעיפי ערעור) ומתייחסת בפרטנות לקביעותיו של בית משפט קמא. לא מצאנו לנכון להתייחס לכל טענה, ולהלן עיקרי הדברים:

1. ידיעתם של השותפים הנוספים בחברה -

כאמור, הנימוק העיקרי שבפי המערער הינו, העובדה שפעל בגלוי ולא ניסה להסתיר את מעשיו. בית משפט קמא,  קיבל לענין זה את גירסתו של אייזנברג, אשר העיד כי לא אישר למערער לקבל מהבנק כרטיס אשראי ואף לא לבצע משיכות פרטיות באמצעות הכרטיס או שיקים של החברה. לדברי עד זה, רק כשהתפוצצה הפרשה, נודע לו על הוצאותיו הפרטיות של המערער, ע"ח החברה.