פסק-דין בתיק עפ 7161/06

השופטת ר. יפה-כ"ץ:

1.         כנגד המערער הוגש לבית משפט השלום לתעבורה בבאר-שבע (כב' השופט ד.לנדסמן) כתב אישום, אשר ייחס לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות. בכתב האישום נטען, כי בתאריך 29.8.02 נהג המערער ברכבו בכביש 31 מכיוון צומת שוקת לכיוון ערוער, ובהגיעו לק"מ ה-41 סטה לנתיב הנגדי והתנגש ברכבו של אבי מלסה ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר נהג ברכב (להלן:"התאונה"). כתוצאה מהתאונה נהרג המנוח ואשתו ושני ילדיו, שנסעו עמו, נפצעו באופן קל. המערער נפצע באופן קל אף הוא.

עוד נטען בכתב האישום, כי התאונה ותוצאותיה אירעו עקב רשלנותו של המערער, אשר נהג ללא זהירות, ללא תשומת לב, ובקלות ראש, לא שם לב לדרך, לא עשה דבר למנוע התאונה, נהג במהירות מופרזת בנסיבות המקרה וסטה לנתיב הנגדי ללא סיבה מספקת כשהדבר עלול לסכן חיי אדם.

2.         לאחר שמיעת הראיות הורשע המערער בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן:"חוק העונשין") וסעיף 64 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), וזאת על פי המיוחס לו בכתב האישום, למעט סעיף הרשלנות לפיו נטען, כי המערער נהג במהירות מופרזת בנסיבות המקרה, ממנו זוכה המערער.

לבקשת ב"כ המערער, עו"ד דוד גולן, ובטרם גזירת עונשו של המערער, הורה ביהמ"ש על הגשת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו.

מתסקיר שירות המבחן עולה, כי המערער כבן 51, נשוי ואב לשני ילדים, בת (24) ובן (18), עובד מזה כ-13 שנים כמנהל מכירות ופרויקטים בחברה לעיבוד פח. בסמוך לעריכת התסקיר, אשתו פוטרה מעבודתה כמנהלת בחברת כח אדם. בתו הבכורה סובלת מאפילפסיה מגיל 8 וכיום מתמודדת עם בעיית התמכרות לסמים.

עוד עולה מתסקיר שירות המבחן תמונה של אדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי, אשר חווה תקופה משברית בחייו הן לאור התאונה נשוא כתב האישום, תוצאותיה, הרשעתו בדין, והשפעתה על חייו ועל חיי בני משפחתו, והן לאור התמכרותה של בתו הבכורה לסמים. המערער נעזר בטיפול פסיכולוגי, והדגיש בפני שירות המבחן, כי התאונה מלווה אותו בכל רגע והביע צער וחרטה על מות המנוח.

שירות המבחן התרשם, כי ענישה בדרך של מאסר בפועל תהיה הרסנית לגבי המערער, לאור גילו, נסיבותיו והמשברים עימם מתמודד, ולכן בא בהמלצה להעמידו בפיקוח שירות המבחן ולהטיל עליו צו של"צ בהיקף של 400 שעות.

3.         בטרם טיעונים לעונש, בהסכמת ב"כ המערער ולאור בקשתם של אלמנת המנוח וילדיהם, הגישה המאשימה, כראיות לעונש, מכתבים מטעם האלמנה וארבעת ילדי המנוח המתארים כיצד האירוע נשוא כתב האישום השפיע על חייהם ותפקודם. במכתבים נכתב על תחושות הכאב והאובדן, הקשיים היום יומיים שחווים בני המשפחה, המשברים הרגשיים, המשפחתיים והכלכליים שפקדו אותם מאז התאונה.

4.         לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, ולאור נסיבותיו האישיות של המערער ורמת הרשלנות שלו בעת התאונה, החליט ביהמ"ש לדון את המערער ל-6 חודשי מאסר בפועל, שירוצו בדרך של עבודות שירות, על פי המלצת הממונה, בבית חולים אסף הרופא, וכן ל-7 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור על עבירה של גרימת מוות ברשלנות או נהיגה בזמן פסילה, ל-8 שנות פסילה ו-קנס בסך 2000 ש"ח.

5.         המערער הגיש את ערעורו נשוא פסק דין זה הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש.

שאלת ההרשעה

6.         לטענת ב"כ המערער שגה בית המשפט, כאשר הרשיע את המערער וטען שהמאשימה לא הוכיחה את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר, היא מידת ההוכחה הנדרשת בפלילים; לדבריו, לא היה מקום לדחות את טענתו, כי קיימת אפשרות סבירה, שסטיית המערער מנתיב נסיעתו נגרמה עקב אובדן אויר בצמיג הקדמי השמאלי במכונית המערער (להלן:"הצמיג"), ולקבל את עמדת המאשימה לפיה הנזק לגלגל נגרם כתוצאה מהתאונה, ובכך לבכר את חוות הדעת של הבוחן המשטרתי על פני חוות הדעת שהוגשה על ידי המערער; עוד טען, כי בית המשפט לא יישם את דוקטרינת הנזק הראיתי ביחס לאי תפיסת הצמיג כמוצג, למרות שראוי היה שיעשה כן, וכי לא היה מקום לקבוע ממצאים לאור קביעותיו ביחס למחדלי ההגנה; לבסוף, טען הסנגור, שבית המשפט היה צריך לקבל את הטענה, כי עבודתו הלקויה של הבוחן המשטרתי היה בה כדי להשפיע על תוצאות המשפט, עד כדי זיכויו של המערער, אך לא עשה כן.

7.         מנגד, טען ב"כ המשיבה, כי בדין הורשע המערער וביקש לדחות את הערעור, כאשר הוא תומך טענותיו בקביעותיו של בית משפט קמא. לטענתו, טענת ב"כ המערער, כי לא היה אויר בצמיג, לא הועלתה על ידי ההגנה אלא לאחר כ-3 שנים, במסגרת חוות דעתו של המומחה מטעמה, ומבלי שהתבססה על ממצא כלשהו. לא זו אף זו, לדבריו, המומחה מטעם ההגנה, אשר סבר שהצמיג נתפס כמוצג, מעולם לא פנה למאשימה בבקשה, כי תמציא את הצמיג לבדיקתו, ואף הבוחן המשטרתי לא נתבקש לחוות דעתו ביחס לאפשרות זו, של בריחת אויר מהגלגל בטרם התאונה, בחקירתו הנגדית. יש לציין, כי אמנם ב"כ המערער טען, כי מהנדס מטעמו פנה בבקשה שכזו למדינה, אך לא עלה בידו להציג כל אסמכתא לכך, אף לא בהשלמת טיעוניו בכתב, ולכן אין בדבריו אלה כדי לסייע בידו ולרפא את מחדלי ההגנה כפי שפורטו לעיל .

8.         הבוחן המשטרתי העיד בביהמ"ש לאחר שבדק את זירת האירוע, ומצא שעל הכביש, בכיוון נסיעתו של המערער, לא היו סימנים או חריצים או כל דבר אחר שיכול היה להצביע על סטייתו של המערער שמאלה (עמ' 11 שורות 1-2 לפרוטוקול מיום 11.7.04), לרבות העדר סימני בלימה, בשל תקלה כלשהי (כגון יציאה פתאומית של האוויר מהגלגל, כנטען); הבוחן גם עיין בדברי אשת המנוח, אשר נסעה עם המנוח ולמעשה הייתה עדת ראייה לתאונה, ולפיהם לא היה דבר על הכביש (שהינו כביש ישר) שיכול היה להפריע לנסיעת המערער, והיא ראתה את המערער נוסע לקראתם (ישר) בעוד היה זה המנוח שניסה לחמוק מפגיעת רכבו של המערער בכך שסטה ימינה ובלם; כן, בדק הבוחן את רכבו של המערער - רכב חדש יחסית (שנת ייצור 2002) כולל מערכות ההיגוי, בלם הרכב והצמיגים, אשר כולם נמצאו תקינים, למעט גלגל קדמי שמאלי שהיה ללא אויר והג'אנט עקום, דבר המלמד, לדברי הבוחן, כי הצמיג נפגע במהלך התאונה ולא עובר לה; הבוחן גם בדק את רכבו של המנוח, אשר נגרם לו נזק קשה בצדו השמאלי, הוא מקום ההתנגשות; ולבסוף, הבוחן אף עיין בעדותו של המערער, לפיה נהג ברכב חדש יחסית, בכביש ישר ללא הפרעה, כשהרכב היה תקין למיטב ידיעתו.

הסבריו של הבוחן, בנוגע לאופן קרות התאונה, גובו בתמונות שצילם מזירת האירוע, בסרט שיחזור שערך, בתרשים ובדו"ח נזקים.

כל אלו הובילו את הבוחן למסקנה, כי המערער סטה לכיוון הנגדי והתנגש ברכבו של המנוח ללא סיבה "מוצדקת", כגון כשל מכני ברכבו של המערער, וכי כתוצאה מההתנגשות בין כלי הרכב, הצמיג הקדמי - שמאלי ברכבו של המערער נותר ללא אויר ולא כתוצאה מנקר בצמיג עובר לתאונה.

9.         המערער טען במשטרה, כי איבד את זכרונו ברגעי התרחשות התאונה ומלבד העובדה, כי נסע בכביש ישר הוא אינו זוכר דבר, עד לשלב שבו התעורר בסמוך לאחר מכן. הוא הניח, כי התאונה ארעה עקב כשל מכני ברכבו.

על פי עדותו בבית משפט נהג המערער ברכב חדש יחסית (" כשנה על הכביש"), במצב תקין, בכביש פתוח וישר, כביש אותו מכיר. הוא אישר, כי שוחח בפלאפון, לדבריו מהדיבורית, לפני התאונה, ואף אישר, כי גלגלי הרכב היו תקינים ומלאים באוויר לפני התאונה וכי לא הרגיש "משיכה" של ההגה ימינה או שמאלה עובר לתאונה. המערער לא ידע לתת הסבר לתאונה.