פסק-דין בתיק עפ 71577/04

השופטת י' שיצר:

1.       המערערת בע"פ 71577/04 (להלן: " המערערת") הינה חברה לעיבוד שבבי ממוחשב לתעשייה. המערער בע"פ 71741/04 (להלן: " המערער") הינו מנהל פעיל במערערת. שניהם מערערים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל- אביב יפו (כב' השופטת ז' הדסי-הרמן) בת"פ 1701/99, מיום 17/06/04.

2.       בכתב האישום שהוגש נגד המערערים בבית משפט השלום בתל-אביב יפו, נטען כי בין השנים 1993-1996 הגישו המערערים דוחות כוזבים למע"מ,  בהם נכללו חשבוניות שלא נעשתה לגביהן כל עסקה. חשבוניות אלו נרשמו כהוצאה בספרי המערערת במטרה להגדיל את הוצאותיה במרמה, ותוך כוונה להתחמק מתשלום מע"מ כדין (להלן: " החשבוניות הפיקטיביות").

עוד נטען בכתב האישום, כי המערערים קיבלו את החשבוניות הפיקטיביות באמצעות אדם בשם מאיר עיני (להלן: " מאיר"), לפי הפירוט להלן:

א.         13 חשבוניות מחברת בילאור בע"מ (להלן: " בילאור") בסכום כולל של 574,998 ש"ח, כאשר המס שנוכה בגינן הינו 83,545 ש"ח;

ב.          5 חשבוניות מחברת י.צ. אספקת חומרים ועיבוד שבבי (1992) בע"מ (להלן: " י.צ.") בסכום כולל של 723,356 ש"ח, כאשר המס שנוכה בגין חשבוניות אלה הינו 105,095 ש"ח.

ההליכים בבית משפט קמא וממצאיו

3.       הצדדים לא היו חלוקים באשר לעצם קבלת החשבוניות מבילאור ו-י.צ., באמצעות מאיר, ורישומם בספרי המערערת. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית משפט קמא היתה: האם מאחורי חשבוניות אלה עומדת עסקה אמיתית, כגירסת המערערים, או שמא מדובר בחשבוניות פיקטיביות.

לגירסת המערערים, המערערת קיבלה את חומרי הגלם והעבודות המפורטות בחשבוניות, אשר הוזמנו מבילאור ומי.צ. באמצעות מאיר, ושילמה תשלום מלא ואמיתי בעבורם. מנגד, לשיטת המשיבה, עסקינן בחשבוניות פיקטיביות, ללא כל כוונה אמיתית של המערערים לעשות עסקה אמיתית עם בילאור ו-י.צ., לאספקת החומרים והעבודות נשוא החשבוניות.

מדובר בתיק זה בחלק מפרשה רחבה ומורכבת, בה הורשעו האחים יצחק ומאיר עיני בהקמת תעשייה לייצור והפצה של חשבוניות פיקטיביות, בהיקף של עשרות מיליוני שקלים, ובין היתר באמצעות החברות בילאור וי.צ. (מוצגים ת/25, ת/26, ת/32, ת/33) (להלן: " פרשת עיני").

4.       לאחר שמיעת הראיות, קבע בית משפט קמא כי יש ליתן אמון בעיקר עדותו של מר צדוק לוי (להלן: " צדוק"), מי שהיה הבעלים והמנהל של בילאור בשנים הרלוונטיות, ועד מדינה עפ"י הסכם מיום 16/6/97 - וכי עדותו נתמכת בראיות עדים אחרים. בעוד שלגבי המערער קבע כי הסתירות בעדותו והשינוי הקיצוני בין גירסאותיו נוגעים לנקודה מהותית ובסיסית ויורדים לשורשו של עניין. בהתחשב בממצאי אמון אלה, קבע בית המשפט כי המערערים קיבלו ממאיר חשבוניות זרות, או פיקטיביות, עשו בהן שימוש על-ידי רישומם בספרי המערערת כהוצאה וניכו את מס התשומות המתחייב מהן. בעשותם כן, קבע בית המשפט, תרמו המערערים לשגשוגה של תעשיית החשבוניות הפיקטיביות עליה ניצח מאיר וגרמו נזק כספי לאוצר המדינה.

5.       על סמך האמור, הרשיע בית המשפט את המערערים, ב - 18 עבירות על סעיף 117 (ב)(4) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: " החוק"), ב - 18 עבירות על סעיף 117(א)(3) לחוק - מתוכם ב -15 עבירות על סעיף 117(א)(3) ביחד עם סעיף 117(ב) לחוק, וזיכה אותם מחמת הספק, מ-3 עבירות על סעיף 117(א)(3) לחוק ביחד עם סעיף 117(ב) לחוק.

בית משפט קמא גזר על המערער 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, ו- 12 חודשים על תנאי שלא יעבור את העבירות בהן הורשע למשך שלוש שנים; כמו כן, הוטל על המערער קנס בסך של 35,000 ש"ח או לחילופין 90 ימי מאסר תמורתו, ועל המערערת הושת קנס בסך של 10,000 ש"ח.

על הכרעת הדין וגזר הדין הערעור בפנינו.

הטענות בערעור

6.       פרקליטם הנכבד של המערערים העלה בהודעת הערעור המפורטת, כמו גם בדיון לפנינו, כל טענה אפשרית. להלן אביא את עיקרן:

בסוף הכרעת הדין, קבע בית משפט קמא, בטעות, כי המערער זוכה משלוש עבירות על פי סעיף 117(א)(3) ביחד עם סעיף 117(ב) לחוק המע"מ, בעוד שבדיון לגופו של עניין זוכה המערער מחמש עבירות. טעות זו ממחישה, לשיטת המערערים, את הכשלים שבפסק הדין, ודי בה כדי להקים, לכל הפחות, ספק סביר ממשי לגבי שאר החשבוניות בהן הורשעו.

הרשעת המערערים נעשתה ללא כל בסיס ראייתי, על סמך עדות שקרית ומפי השמועה, של עד מדינה שהוא שותף לעבירה, ללא שקיים הסיוע הדרוש על-פי סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971; לטענת המערערים, הרשעת המערערים על סמך עדות זו היתה המשך ישיר ל"קו הייצור" שיצרה המשיבה להגשת כתבי אישום ב"פרשת עיני" באמצעות עד המדינה צדוק לוי;

זאת ועוד, בניגוד לכללים הבסיסיים של המשפט הפלילי, הטיל בית משפט קמא על כתפי המערערים את הנטל להוכחת חפותם.

בית משפט קמא טעה בכך שלא בחן את האפשרות שהסחורה, או השירותים המפורטים בחשבוניות יוצרו על-ידי בילאור וסופקו למערערת באמצעות מאיר, ללא מעורבותו של צדוק. כמו-כן, טעה בית המשפט בקביעתו כי חברת י.צ. היא חברת קש שאיננה קיימת, ללא כל תימוכין, כאשר מדובר בחברה פעילה ואמיתית.

לעניין היסוד הנפשי של כוונה להתחמק ממס, הנדרש לצורך הרשעה על-פי סעיף 117(ב) לחוק המע"מ, לשיטת המערערים, לא יכלה להתגבש כוונה כזו, היות ולא קיים היגיון כלכלי במעשים בהם הואשם המערער, שכן המערערת הינה מפעל מאושר החב מס בשיעור של 15%, בעוד עמלה עבור חשבוניות מסוג זה הינה בגובה של 12%.

דיון ומסקנות

7.       אתחיל מהטענה כי נפלה שגגה מעם בית משפט קמא בקובעו, בראשית ובסיכום הכרעת הדין, כי המערערים זוכו משלוש עבירות על פי ס' 117(א)(3), בעוד שבגוף הכרעת הדין נקבע כי יש לזכות את המערערים, מחמת הספק, מחמש עבירות.