פסק-דין בתיק עפ 71576/05

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת ל' ברודי, סג"נ) מיום 3.7.05 לפיו הורשע המערער בתקיפת בת זוג הגורמת חבלה, עבירה לפי סעיף 380 ביחד עם סעיף 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) וכן בגרימת היזק לרכוש בזדון, עבירה לפי סעיף 452 לחוק.

בישיבת בית משפט מיום 1.11.06, חזר בו המערער מעתירתו לזיכוי, וזאת נוכח הודייתו בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון  בפני בית משפט קמא, וצמצם עתירתו בפנינו לאי-הרשעת.

בהסכמת המשיבה, נשלח המערער לקבלת תסקיר משלים בעניינו, ואשר התייחס לאפשרות אי-הרשעתו.

כתב האישום המתוקן אשר הוגש כנגד המערער, מייחס לו עבירה של תקיפה חבלנית של  בת זוג וכן היזק בזדון ובו נטען כי ביום 10.8.03 תקף המערער את אשתו בכך שדחף אותה בחוזקה לעבר הקיר וכתוצאה מכך היא נפלה, ספגה חבטה בראשה ואיבדה את הכרתה, אף נזקקה לטיפול רפואי בבית חולים.

עוד נטען  בכתב האישום כי המערער קרע את שמלת אשתו.

במסגרת הסדר טיעון בפני בית משפט קמא, הודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן, תוך שעל דעת המאשימה, נשלח לקבלת תסקיר בטרם הרשעה על מנת לשקול אפשרות אי-הרשעה.

סוכם בין הצדדים כי "העמדה העונשית תישקל לאחר קבלת התצהיר למקרה שהנאשם יורשע בדין.  בכפוף לתסקיר חיובי - יוכל ב"כ הנאשם לטעון לסיום ההליך ללא הרשעה".

מהכרעת הדין מיום 3.7.05 עולה כי בית משפט קמא התרשם, לאחר עיון בתסקיר, כי התנהגותו של המערער הינה ביטוי לדפוסי התנהגות בעייתיים לאורך כל שנות המערכת הזוגית, המתבטאים בחשיבה רכושנית כלפי אשתו ובצורך שלו לשלוט על מהלך חייה. עוד התרשם בית משפט קמא כי המערער לא הביע מוטיבציה במהלך השתתפותו בטיפול הקבוצתי וכי עייף מכך.

הגם ששירות המבחן שקל להמליץ על סיום ההליך ללא הרשעה, הרי לא עשה כן, מכיוון שהמערער לא הביע הסכמתו לביצוע של"צ.

לאור הנ"ל, החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער.

בדיון בפנינו חזר ב"כ המערער על הטענות שהועלו בפני בית משפט קמא ועתר לאי-הרשעה תוך הסתמכותו על התסקיר המשלים שניתן בעניינו של המערער ביום 9.1.07. 

יש לציין כי ב"כ המערער מתבונן על הסדר הטיעון שהוצג בפני בית משפט קמא ככזה הקובע כי אם התסקיר יהא חיובי - תסכים המדינה לאי-הרשעה, התבוננות שהמדינה אינה שותפה לה, שכן לדעתה, לא כך הוסכם בבית משפט קמא, מה גם שלטעמה התסקיר אינו חיובי כלל וכלל, אף לא  עולה ממנו מהו הנזק הבלתי יחסי שייגרם למערער כתוצאה מהרשעתו בדין.

התסקיר המשלים מיום 9.1.07 סוקר את התרשמות שירות המבחן מן המערער בעבר ואת הסיבה בגינה לא הומלץ בשעתו לסיים את ההליך ללא הרשעה. לדעת קצין המבחן חל במערער שינוי לטובה המתבטא במודעותו לבעייתיות שבהתנהגותו ובהבנתו את חשיבות ביצוע השל"צ ואת הסכמתו לכך  - כתנאי לאי-הרשעה.

לאור הנ"ל ולאור העובדה שהמערער התגרש מהמתלוננת בשנת 2005 וניתק עמה כל קשר, ממליץ שירות המבחן להימנע מהרשעה, בציינו בין היתר כי המערער "מסר לנו כי כל עוד מורשע בדין, אזי יתקשה למצוא עבודה בתחום הכשרתו כהנדסאי אלקטרוניקה".

הפסיקה המנחה בסוגיית אי-ההרשעה (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, נב(3) עמ' 337 ואחרים שבאו בעקבותיו) מצביעה על הקווים המנחים ליישום החריג של אי-ההרשעה, כאשר הכלל הנוהג קובע כי כאשר מוכחות העובדות נשוא כתב האישום, יש להרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו.

יחד עם זאת, בהינתן נסיבות מיוחדות מהן עולה יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה לבין הנזק הצפוי לנאשם כתוצאה מהרשעתו בדין, ובהינתן נסיבות אישיות מיוחדות, ובכללן כשל חד-פעמי, עבר נקי וכו' - רשאי בית המשפט ליישם את החריג לכלל ולהמנע מהרשעה.

וכפי שנקבע בפסק דין כתב לעיל:

"הימנעות מהרשעה אפשרית, איפוא, בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" .

אנו סבורים כי על אף המלצתו של שירות המבחן, לא נתקיימו במקרנו התנאים המוקדמים  לנקיטת חריג אי ההרשעה, לא לענין חומרת העבירה, אף לא לענין הנזק העשוי להיגרם למערער כתוצאה מהרשעתו.