פסק-דין בתיק עפ 7155/06

1. מונח בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה (כב' השופטת רובין לביא) בת.ד. 8334/04 של בית משפט שלום אשדוד, אשר גזר על המערער עונש של קנס כספי בסך 1,500 ש"ח, פסל את המערער מלקבל ולהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים, בניכוי 30 ימי הפסילה המנהלית שריצה, וכן השית על הנאשם עונש פסילה מותנה  ועונש מאסר מותנה.

הערעור שבפני מופנה כלפי העונש בלבד וממוקד אך ורק לעניין משך תקופת הפסילה בפועל אשר הושתה על המערער.

2. העובדות, עליהן לא היה חולק, מלמדות כי כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו כי נהג בשעות הלילה בשכרות, כשבגופו נמצא ריכוז אלכוהול של 545 מיקרוגרם, בשיעור  העולה על המידה הקבועה והכל בניגוד לסעיף 62 (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א - 1961. המערער הורשע בעבירה המיוחסת לו, לאחר שמיעת הראיות ובית המשפט גזר עליו את העונשים כמפורט לעיל.

3. טען ב"כ המערער כי טעה בית המשפט מקום שהשית על המערער עונש פסילה לתקופה כה ממושכת מבלי שנתן את הדעת לנסיבותיו האישיות המצדיקות חריגה מעונש המינימום הקבוע בחוק. ציין ב"כ המערער כי המערער הינו אדם צעיר, אשר זה עתה קיבל עבודה של התקנת מעליות וכי נזקק הוא לרישיון הנהיגה לצורך פרנסתו. טען ב"כ המערער  כי בית המשפט נקט בדרך החומרה עם המערער, אך משום שזה בחר לוותר על קבלת תסקיר שרות מבחן בעניינו מאחר ובחר לסיים את משפטו בדרך הקצרה. חזר והלין ב"כ המערער על כי בית משפט קמא לא היה קשוב לטיעוניו ולא גילה אורח רוח בשמיעת דברים.

4. מאידך טען ב"כ המשיבה, כי דין הערעור להדחות. לטענתו בית משפט קמא שקל את השיקולים הנכונים והעמיד את עונש הפסילה על רף המינימום הקבוע בסעיף  39 א' לפקודת התעבורה. כן טען כי לא היתה, בנסיבות העניין, כל נסיבה אשר הצדיקה הפחתה כלשהי מתקופת הפסילה המינימלית וכי כיום, לאור מדיניות בתי המשפט הקוראת להחמיר עם עבריינים, כשמדובר בעבירות תעבורה אשר יש בהן לסכן את הציבור, אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא.

5. סבורתני כי דין הערעור להדחות. היטיבה לומר את הדברים כב' השופטת אורית אפעל גבאי בעפ 8357/04 סהואני ג'וני נ' מדינת ישראל , דינים מחוזי, כרך לד (8), 72 ואין לי אלא להביא את דבריה בשלמותם:

"המחוקק קבע את רף הענישה בעבירה של נהיגה בשכרות והעמיד אותו על שנתיים פסילה. זאת, גם בלא שהתלוו לנהיגה בשכרות עבירות נוספות, כפי שארע בענייננו. המדובר בעונש חמור לכל הדעות, ואולם הוא נקבע בכוונת מכוון כמענה לתופעה חברתית מסוכנת ביותר של נהיגה בשכרות, אשר גובה קורבנות בנפש וברכוש. העלאת רף הענישה וקביעת עונש מינימום נועדו להבהיר לנוהגים ברכב, כי עונש פסילה לתקופה של שנתיים הוא העונש הצפוי לעבירה של נהיגה בשכרות, והוא יוטל על-ידי בית-המשפט בדרך-כלל, זולת במקרים מיוחדים אשר יצדיקו סטיה ממנו.

בית-המשפט העליון נדרש בעת האחרונה בשורה של החלטות לנושא הענישה הראויה בעבירה של נהיגה בשכרות וחזר על כך, כי על בתי המשפט לגזור את עונש המינימום שנקבע בחוק, כאשר על שיקולי השיקום האינדיבידואלי וההתחשבות בנסיבות האישיות לסגת בפני האינטרס הציבורי. באופן זה ידע כל נוהג ברכב, כי הנהיגה לאחר שתיה אסורה, וכי הנוהג לאחר ששתה מעמיד עצמו בסיכון של פסילת רישיון הנהיגה שלו לתקופה של שנתיים לפחות.

ב-רע"פ 3343/04 יעקב נפתז'י נ' מדינת ישראל (החלטתו של כב' השופט ג'ובראן מיום 16.5.04) היה מדובר במי שנהג בשכרות כאשר אורות רכבו כבויים. בית-המשפט לתעבורה גזר עליו, בין היתר, עונש פסילה למשך שנתיים, והערעור שהוגש על גזר-הדין נדחה. בבית-המשפט העליון טען המבקש לקיומן של "נסיבות מיוחדות" כדלקמן: לא נגרמה תאונת דרכים, המבקש הוא נהג ותיק, והמקרה שארע הוא חד פעמי עבורו. כמו-כן, המדובר באדם מובטל אשר זקוק לרישיון הנהיגה לצורך חיפוש עבודה. בית-המשפט העליון דחה את הבקשה לרשות ערעור והוסיף: "...תאונות הדרכים הפכו בשנים האחרונות למכת מדינה ומכיוון שנהיגה תחת השפעת אלכוהול הינה אחד הגורמים המרכזיים לתאונות אלו, מדיניות הענישה מחייבת בחירה באמת מידה מחמירה".

החלטה נוספת ניתנה ב-רע"פ 3952/04 שלמה אזולאי נ' מדינת ישראל (החלטת כבוד השופט טירקל מיום 5.5.04). שם היה מדובר במי שנהג בשכרות. זאת ותו לא. בית-המשפט לתעבורה גזר עליו, בין היתר, עונש פסילה למשך שנה. הערעור לבית-המשפט המחוזי נדחה. בבקשה לרשות ערעור טען המבקש, כי רמת החריגה מרמת האלכוהול המותרת היתה נמוכה, וזו התגלתה עקב בדיקה שגרתית ולא בעקבות תאונת דרכים או נהיגה מסוכנת. גם שם היה מדובר בנהג ותיק, שמעולם לא הסתבך בתאונת דרכים. בית-המשפט העליון דחה את הבקשה לרשות ערעור והוסיף, כי "העונשים שנגזרו על המבקש הם קלים ביותר ולא היה מקום להמתיקם, אפילו היו בפי ב"כ המבקש טעמים משכנעים יותר מאלה שהביא".

עוד יש להזכיר את רע"פ 9282/03 בדיר אמג'ד נ' מדינת ישראל (תק-על 2003(3) 2140), שם נדחתה בקשת רשות ערעור של מי שבית-המשפט המחוזי החמיר בעונשו והטיל עליו עונש פסילה לתקופה של שנתיים בגין עבירות של נהיגה בשכרות ובקלות ראש. וכך אומר בית-המשפט העליון (מפי כבוד השופטת נאור): "כל אשר עשה בית-המשפט קמא היה להפעיל את עונש המינימום הקבוע בחוק. בכך תיקן קביעה שגויה של בית-המשפט לתעבורה, בהתאם לנסיבות הארוע, לעברו של המבקש, ובעיקר בשל עונש המינימום הקבוע בחוק לעבירות מן הסוג אשר ביצע המבקש".

לסיכום, לא למותר להזכיר את רע"פ 25/04 אליעזר סויסה נ' מדינת ישראל (תק-על 2004(1) 719), שם, נקבעו העקרונות הבאים (מפי כבוד השופט טירקל):

"נהיגה תחת השפעת אלכוהול מסכנת את חיי הציבור ומעידה על התנהגות רשלנית וקלת דעת... בית משפט זה חזר וקבע, כי 'בתי המשפט מצווים להרים תרומתם למלחמה בקטל בדרכים ובתופעת הנהיגה בשכרות ההולכת ומתפשטת בקרבנו, ולעשות כל שניתן כדי להרתיע בעונשים חמורים, נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ. (ראו, בין היתר: ע"פ 3289/90 מדינת ישראל נ' בראונר, פ"ד מה(1)  397; ע"פ 3152/93 פרידמן נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 1994(1) 713; ע"פ 5002/94 בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151; ע"פ 6670/96 שמריהו נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 1997(2) 718; ע"פ 6380/98 פטושקין נ'  מדינת ישראל, תקדין עליון 1998(4) 603, 605)".

6. במקרה דנן לא באה בפני בית משפט קמא כל נסיבה אשר תצדיק סטייה לקולא מעונש המינימום אותו קבע המחוקק. עונש אותו ראה לנכון המחוקק לקבוע כחלק מן ההתגייסות המערכתית למלחמה בקטל בכבישים. בחינת הדברים ויישומם של הכללים והעקרונות אשר הותוו לענייננו, על ידי בית המשפט העליון,  מלמדים כי בית משפט קמא נהג כדין כאשר הטיל על המערער את עונש המינימום הקבוע בחוק, בצידה של העבירה בה הורשע. העובדה כי המערער זקוק לרישיון הנהיגה לצורך פרנסתו, אינה מהווה נסיבה לקולא. אין אדם בישראל אשר אינו נזקק לרישיון הנהיגה שלו כדי להגיע למקום עבודתו, או לצורכי עבודתו. המערער כאן אינו מתפרנס מנהיגה בכביש בדומה לנהג מקצועי שעבורו מהווה הדבר מקור פרנסה. למערער הרשעות קודמות בעבירות תעבורה, המלמדות על כי אין הוא נוקט בדרך הזהירה בכביש. כך צבר הוא לחובתו רישום פלילי בעבירות של נהיגה בלתי זהירה, בעבירות של אי ציות לתמרור עצור, בנהיגה במהירות מופרזת ובעבירה של חציית צומת באור אדום.

לאור כל האמור לעיל,  לא מצאתי כל בסיס עובדתי או משפטי להתערב בקביעתו של בית משפט קמא ודין הערעור להדחות.

ניתן היום כ"א בתמוז, תשס"ו (17 ביולי 2006) בהעדר הצדדים

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.