פסק-דין בתיק עפ 71547/04

1.         ערעור על הכרעות דין נפרדות, בתיקים פליליים 3178/00 ו-3434/00 של בית משפט השלום ברחובות, שניתנו ע"י כב' השופטת המנוחה אילנה גת ז"ל, וכן על גזר דין מאוחד, בשני תיקים אלה, שניתן על כב' השופט ירון לוי יבל"א.

            בת"פ 3178/00 של בית משפט קמא, הואשמו והורשעו המערערים 1, 3 ו-4, עירית יבנה, סגן מנהל אגף שפ"ע (שפור פני העיר) שלה ומנהל מחלקת מים וביוב (המערער 2) ומנהל אגף שפ"ע (המערער 3), בעבירות על פי סעיפים 20ב(א) ו-(ב),
20ג, 20כא ו-20כב לחוק המים תשי"ט-1959 (להלן: "חוק המים"), וכן על פי סעיפים 2, 13 ו- 15 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק "שמירת הניקיון).

            בת"פ 3434/00 רחובות, הואשמו והורשעו המערערים כולם, בעבירות של אי נקיטת אמצעים הדרושים כדין, למניעת זיהום אויר וריח בלתי סבירים, על פי תקנות 3, 6, 7, 8, 9 ו-12 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת) התש"ן-1990 (להלן: "תקנות למניעת מפגעים" או "התקנות") וסעיפים 4, 11 ו- 11ג' לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961 (להלן: "החוק למניעת מפגעים").

            המערער 2 היה ראש עיריית יבנה, עד חודש יולי 1998, עת סיים תפקידו.

            הכרעת הדין בת"פ 3178/00 ניתנה ביום 27.1.2003, הכרעת הדין בת"פ 3430/00 ניתנה ביום 6.1.2003, ע"י כב' השופטת א. גת המנוחה, וגזר הדין ניתן יחדיו לשני התיקים, ע"י כב' השופט ירון לוי, ביום 6.7.2003.

            בת"פ 3178/00 נגזרו על מערערת 1, קנס בסך 100,000 ש"ח וחתימה על התחייבות (שתוקפה פג) ועל המערערים 3, 4, קנס בסך 5,000 ש"ח והתחייבות שתוקפה פג גם הוא.

            בת"פ 3434/00 חוייבה המערערת 1 בתשלום קנס בסך 75,000 ש"ח וחתימה על התחייבות, למשך שנה, המערער 2 בקנס בסך 5,000 ש"ח והמערערים 3, 4 בקנס בסך 2,000 ש"ח כל אחד, וחתימה על התחייבות למשך שנה שלא יעברו העבירות בהן הורשעו (תוקפן של כל ההתחייבויות - פג).

            כן הורה בית משפט קמא, למערערת 1 בתיק זה, על פי סעיף 11ב' לחוק למניעת מפגעים, לשקם אתר הפסולת בשלו הורשעה.

2.         העובדות, הכרעת הדין והטענות בת"פ 3178/00 (להלן: "האשום בענין המים")

            עובדות כתב האשום בענין המים יחסו למערערים 1, 3 ו-4 הרשות המקומית ובעלי התפקידים הרלבנטיים בה, הזרמת מי שפכים של העיר יבנה לנחל שורק, במהלך חודש אוקטובר 1998, בשלושה מועדים ספציפיים, למרות התרעות שנשלחו אליהם, ע"י המשרד לאיכות הסביבה.

            הזרמת מי השפכים, על פי כתב האשום, נגרמה בשל אי תקינותה ומתחזוקתה הלקויה, של מערכת סילוק מי השפכים שבתחום המערערת 1.

            בהכרעת דינו קבע בית משפט קמא, כי ב"כ ההגנה הסכים שבחודש אוקטובר, בימים 1.10.98, 4.10.98 ו-18.10.98, ארעו ארועי גלישה של מי שופכין לנחל שורק וכן כי "היתה גלישה חלשה וקטנה של מי שפכים לנחל שורק, לקראת סוף חודש אוקטובר הנדון".

            כן הפנה בית משפט קמא לעדות עדי התביעה, צפורי אברהם פקח ניטור נחלים, בת שבע קופטש עובדת משרד איכות הסביבה ואחרים, אשר העידו והגישו תמונות, שהוכיחו הזרמת מי ביוב לנחל שורק.

            בכך קבע בית משפט קמא, הוכיחה התביעה את יסודות העבירות על פי חוק המים.

            בהתייחסו לשאלת המחשבה הפלילית הדרושה להשתכללות העבירות, על פי חוק המים, קבע בית משפט קמא שהעבירות הינן "עבירות של אחריות קפידה", לכן די שהתביעה תוכיח את היסוד העובדתי שבעבירות ועל המערערים מונח הנטל להוכיח " כי יש להם הגנה הפוטרת אותם מאחריות, כאמור בסעיף 20 כ"א לחוק המים" (עמ' 43 להכרעת הדין).

            כך למד בית משפט קמא, מהוראת סעיף 20 כ"ב לחוק המים (אחריות נושאי משרה בתאגיד), הסיפא לו, כי "לפיכך טענתו זאת של הסנגור כי העבירות הנדונות על פי חוק המים מחייבות גם הוכחת יסוד נפשי מעבר לספק סביר, דינה להדחות" (עמ' 46 להכרעת הדין).

            לעניין העבירות על פי חוק שמירת הנקיון הפנה בית משפט קמא, לסעיפי החוק אותם ציטט וקבע, שהמערערים עברו העבירות, לאור העובדה ששפכים על פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק הינם "פסולת", בהיותם גורמים לאי נקיון.

3.         בערעורים טוענים המערערים, כי בית משפט קמא טעה לענין האישום בעניין המים בנקודות הבאות: