פסק-דין בתיק עפ 71519/03

השופט ז' המר :

1.                   ערעור על צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק) וצו הריסה שיפוטי לפי סעיף 242 לחוק, שניתנו ביום 27.10.02 בבית משפט השלום ברחובות (כב' השופט י' לוי), בב"ש 2393/02.

הערעור נסוב גם על החלטת בית המשפט מיום 16.09.03 שלא לעכב את ביצוע ההריסה של בית המגורים נשוא צו ההריסה השיפוטי מיום 27.10.02.

2.                   הערעור הוגש ביום 21.09.03, ללא שנתקבלה בשלב ההוא רשות בית משפט להארכת מועד להגשת הערעור על הצו מיום 27.10.02. רשות זו ניתנה בדיעבד ביום 23.05.05.

3.                   המערער נפטר במהלך התקופה מאז הגשת הערעור ועד שמיעתו, ועל כן נדרשה רשות בית משפט על פי תקנה 36 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974, על מנת שיורשיו יוכלו להמשיך בהליכי הערעור. גם רשות זו ניתנה ביום 23.05.05. לשם הנוחיות נמשיך להתייחס למנוח כאל "המערער".

רקע כללי

4.                   המערער- לפי האמור בבקשה שהגישה המדינה - הינו הבעלים של מקרקעין הידועים כחלקות 130 ו-131 בגוש 3816, המצויים בצומת ביל"ו שליד רחובות. על המקרקעין היה בנוי במשך עשרות שנים בית מגורים אשר שימש את אמו של המערער, ולאחר מכן את המערער עצמו. כיום, לאחר פטירת המערער, הנכס אינו מאוכלס. הקרקע היא קרקע חקלאית מוכרזת. בעת ההליכים היתה תלויה ועומדת לגביה תוכנית בשלב של התנגדויות (מח/145ג) לפיה עתיד להיבנות במקום מחלף.

5.                   בשנת 2002 החליט המערער להפעיל בתחומי המקרקעין ליד בית המגורים, חצר אירועים. עקב עבודות הפיתוח שנעשו במקום, הוגשה על-ידי הוועדה המחוזית בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי במעמד צד אחד, לפי סעיף 239 לחוק, ביחס לשימוש מסחרי במקרקעין (ב"ש 2298/02 מיום 01.09.02). ביום 02.09.02 ניתן צו כמבוקש (להלן: הצו השיפוטי הראשון או הצו הראשון). צו זה אינו נושא הערעור שלפנינו.

המערער ביקש לעכב ביצועו של הצו השיפוטי הראשון עד הגשת ערעור, ובקשתו נדחתה ביום 15.09.02 (ב"ש 2314/02).

6.                   ביום 17.10.02 הוגש כנגד המערער כתב אישום בת"פ 2863/02 בגין בניה ללא היתר של מרכז האירועים, וכן בגין בניית גג מעל בית המגורים בשטח של 100 מ"ר.

7.                   בשריפה שפרצה במקרקעין בחודש ספטמבר 2002, לאחר מתן הצו הראשון, נהרס המתחם המסחרי, ואילו הנזק שנגרם לבית המגורים נתון במחלוקת בין הצדדים. לאחר השריפה ביצע המערער בניה מסויימת במקרקעין שהיקפה אף הוא שנוי במחלוקת.

8.                   בעקבות הבניה הוגשה הבקשה בב"ש 2393/02 למתן צו הפסקה שיפוטי, במעמד צד אחד, להפסקת הבניה במקום, וכן למתן צו הריסה שיפוטי. המשיבה ציינה בבקשה כי המערער החל בביצוע עבודות בניה להקמת מבנה חדש, ועתרה כי ייהרס מה שנבנה לאחר השריפה.

ביום 27.10.02 נענה בית משפט קמא לבקשה:

" לאחר עיון בבקשה שהוגשה לבית משפט זה מחליט בית המשפט כדלהלן:

1.      לדון בבקשה במעמד המבקשת בלבד.

2.      בתוקף סמכותי לפי ס' 239 לחוק... הנני מצווה על המשיב... להפסיק את עבודות הבניה במקרקעין והמתבצעות ללא היתר בר תוקף, וכן להימנע מפעולה כלשהי במקרקעין.

3.      כמו כן, בתוקף סמכותי לפי ס' 242 לחוק, אני מצווה בזאת להרוס את כל שניבנה לאחר צו ההפסקה השיפוטי הקודם ולאחר השריפה..." (להלן: הצו השיפוטי נושא הערעור או הצו השני).

9.                   לאחר מכן התנהלו מספר הליכים בבית משפט קמא ובבית המשפט לענינים מינהליים - בבקשות שונות של המערער שאינן רלבנטיות להכרעה. בין היתר, פנה בבקשה נוספת לעיכוב ביצוע צו ההריסה השיפוטי, היא הבקשה בעקבותיה ניתנה ההחלטה ביום 16.09.03 - שאף היא נושא לערעור זה.

10.               בהחלטה מיום 16.09.03 קיבל בית משפט קמא את טיעוני המשיבה, לפיה אין לו סמכות לדון בבקשה, שכן סעיף 207 לחוק, הדן בהארכת מועד, חל רק על צווים שניתנו לפי סעיפים 205 ו-206 לחוק. תרופתו של מי שניתן נגדו צו לפי סעיף 241 לחוק - הוא ערעור לבית המשפט המחוזי לפי סעיף 250 לחוק.

עם זאת, מאחר שבית המשפט שמע עדים, קיבל ראיות והושמעו בפניו בהרחבה טיעונים בשאלת היקף ההרס שנגרם בשריפה והיקף הבניה, או השיפוץ שנעשה בעקבותיו - התייחס בית המשפט גם לכך וקבע, כי: "מהראיות שהובאו בפני עולה בבירור כי לצורך הקמת המבנה, נעשו עבודות בניה מקיפות, המצריכות היתר כדין... היתר כזה, לא ניתן". בית המשפט דחה את טענות המבקש כי עשה עבודות שיפוץ פנימיות בלבד שאינן מצריכות היתר (להלן: ההחלטה, שאף היא נושא ערעור זה).