פסק-דין בתיק עפ 7131/05

הנשיא י. פלפל:

1.         המערער הורשע בבית משפט השלום בבאר שבע (ע"י כב' ס. הנשיא השופט ד. מגד), בביצוע עבירה של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 בכך שביום 28.6.02 בהיותו משרת כשוטר במשמר הגבול של משטרת ישראל עיכב תושב שטחים (להלן - ה"מתלונן"), יחד עם צוות סיור בפיקודו. בהיות המתלונן מעוכב נתן המערער מספר מכות אגרוף על לחיו השמאלית של המתלונן.

2.         המערער, בתשובה לכתב האישום, כפר במיוחס לו ולאחר שמיעת ראיות בית המשפט הרשיע אותו בביצוע עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.

3.         המערער נידון לששה חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים לבל יעבור עבירות אלימות או איומים.

4.         ב"כ המערער עותר להורות על ביטול ההרשעה של המערער, לביטול עונש המאסר על תנאי ולחייב אותו לעשות שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, בהיקף של 150 שעות, על פי המלצת שירות המבחן בתסקיר שהוגש לבית משפט קמא.

5.         ב"כ המערער ציין בפני בית משפט קמא כי השיקולים לחומרה מתבטאים בשניים, הראשון כי המערער היכה במתלונן מספר פעמים בגופו ללא כל התנגדות של המתלונן והדבר מלמד על התעמרות, והשני, המערער היווה, לצוערים שבפיקודו דוגמא שלילית והוסיף חטא על פשע בכך שהכפיש את הצוערים במהלך המשפט בכך שטען שהם מעלילים עליו ולכן ביקש לגזור עליו מאסר מותנה ושל"צ.

            הסניגור טען כי המערער שירת במשטרה ושירותו היה ללא רבב והשירות הטיל עליו עומס נפשי.

            בית משפט קמא דחה את בקשת הסניגור שלא להרשיע את מרשו, שכן על פי הפסיקה למשל בר"ע 432/85 רומנו נ. מדינת ישראל, תק-על 85 (3), 737 וע.פ. 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל תק-על 97 (3), 214, כפי שהלכות אלו סוכמו בע.פ. 2669/00 מדינת ישראל נ. פלוני פ"ד נד (3) 685 -

"מושכלות ראשונים הם כי דרך כלל, בית משפט אשר קבע כי נאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו ירשיעו בדין. ככלל, משנמצא כי אדם עבר עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו, ומציאות זו עומדת ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני... משמתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. בראייה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במישנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים".

6.         ב"כ המערער טען כי לאחר שחרורו ממג"ב החל המערער לעבוד כמתדלק ו"עקב ההרשעה בתיק הוא לא יכול להמשיך ולהיות שם מנהל".

עוד טען ב"כ המערער, כי יש כאן בעיה מערכתית שכן חייל המשרת בצה"ל עובר את העבירות שעבר המערער הוא היה נדון בדין משמעתי למחבוש ל-14 ימים או 21 ימים ובסופו של דבר כאשר היה משתחרר מצה"ל היה יוצא ללא כתם פלילי, לעומתו המערער שבפנינו נשפט בפני בית משפט אזרחי, לאחר שחרורו, והסנקציה הפלילית שהוא צפוי לה חמורה יותר מהסנקציה הפלילית שחייל בשירות סדיר צפוי לה. 

אין באפשרותי לקבל טענה זו של ב"כ המערער, שכן אין לבית המשפט מידע מוסמך לגבי אמיתות הטענה (ששוטרי משמר הגבול מופלים לעומת חיילים בשירות סדיר שעוברים את אותן עבירות). למעלה מן הצורך הסוגייה נידון בבית משפט העליון בע"פ 6810/06 דורון בירו נגד מדינת ישראל (טרם פורסם ושם נכתב, כי -

"לעניין ההשוואה בין שתי המסגרות (משמר הגבול לבין מסגרת צבאית "רגילה") מדובר במסגרות שונות שלכל אחת מהן כללים וחוקים משלה. משהתגייס המערער למשמר הגבול, התגייס למסגרת זו על כל הכרוך בכך. בא כוח המדינה הפנה אותנו לעניין זה לבג"צ 8808/02 יונתן איבגי נ' סגן הפרקליט הצבאי הראשי (לא פורסם) שם נטענה דווקא טענה הפוכה לפיה "מצבו של צעיר העומד לדין פלילי לפני בית משפט אזרחי [כמתחייב משירות במשמר הגבול שאיננו כפוף לחש"צ, ד.ב.] שפיר ממצבו של צעיר העומד לדין פלילי בצבא". ללמדך, שלכל אחת מהמסגרות היתרונות והחסרונות שלה ואין בעצם קיומם של ההבדלים ביניהן כדי לבסס טענת אפליה. למעלה מהנדרש נוסיף כי אין כל ודאות בכך שהמערער היה מועמד לדין לו היה משרת כחייל "רגיל" דווקא בגין אותן עבירות שאינן נרשמות בגיליון המרשם הפלילי לפי סעיף 1(1)(א) לחוק המרשם הפלילי. לפיכך, גם בהיבט זה מצבו של המערער לא הורע עקב שירותו במשמר הגבול"

מכל מקום, טענה זו הועלתה גם בפני בית משפט קמא והוא דחה אותה, וכיום טענה זו לא יכולה לשמש כבסיס לערעור. אם המערער, בהיותו שוטר משמר הגבול הופלה לעומת חייל שעבר את אותה עבירה במסגרת השירות שלו, התרופה שלו היתה לתקוף את ההחלטה להעמידו לדין בפני הפרקליטות או בבג"ץ, היום אין אפשרות להתייחס לטענה הזו.

לגבי הטענה שהמערער לא יוכל להתקדם להיות מנהל בתחנת הדלק שבה הוא עובד בגלל הרשעתו, גם לטענה הזו אין כל תמיכה עובדתית. המערער היה יכול להביא ראיות בעניין זה בשלב הטיעון לעונש בבית משפט קמא אך הדבר לא נעשה.

זאת ועוד, גם אם היתה מובאת ראיה שהמערער לא יכול להמשיך להתקדם למשרת מנהל בתחנת דלק בגלל ההרשעה אינני סבור שבגלל כך היה מקום שלא להרשיעו. בית המשפט קמא דן בסוגיית אי ההרשעה וההסברים שנתן נראים לי.

הכלל הוא, כידוע, שיש להרשיע אדם על עבירה שביצע ורק בנסיבות מיוחדות יש להימנע מהרשעה. בענייננו לא נתקיימו סיבות של ממש שיש בהן כדי להניע את בית המשפט להימנע מהרשעה.

אני מקבל את דבריו של ב"כ המשיבה, שמדובר בעבירה חמורה ביותר שעשה מפקד צוות, איש משטרה ואין מקום שלא להרשיע את המערער בגין העבירה החמורה הזאת.

לו דעתי היתה נשמעת היה הערעור נדחה.