פסק-דין בתיק עפ 71123/07

השופט ד' רוזן :

1.                   המערערים הורשעו בבית משפט השלום בתל אביב - ת.פ. 10309/04 - בעבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: " החוק"). בית משפט השלום (כב' השופטת גיליה רביד) קבע בהכרעת דינו, כי המערערים תקפו את המתלוננים בתיק זה. המערער 1 תקף את המתלונן שמעון ביטון (להלן: " ביטון"), ואילו המערערים 2 ו-3 תקפו את המתלונן מאיר מוגרבי (להלן: " מוגרבי").

2.         המערערים שירתו כשוטרים בתחנת משטרת "מסובים".

בתאריך 17.3.00 נקראו המערערים, לסייע לשוטר גולן סופר (מי שהיה נאשם 4 על פי כתב האישום), שעשה בתפקיד סיור, יחד עם השוטרת צופית אגמון (להלן: "צופית").

האחרונים, פגשו במתלוננים ביטון, מוגרבי ומתלונן נוסף בשם יוסף משה, ואלה, סירבו להזדהות, לעגו והעזו פנים כנגד השוטרים, שמצאו להזעיק תגבורת שוטרים. המערערים הגיעו לזירת האירוע, בנוסף לשוטרים שחר אורן ויניב אמי, שהגיעו בניידת משטרה אחרת.

3.         פרקליטיהם המלומדים של המערערים סבורים, כי שגה בית משפט השלום משהרשיע המערערים על סמך העדויות של המתלוננים. מדובר במתלוננים שחוסר אמינותם נחשף, אליבא דהגנה, במהלך המשפט.

בעדויות עדי התביעה נתגלו סתירות ופירכות בעובדה ובהיגיון. עד שלא נכון היה לבסס ממצאים מפלילים על סמך דבריהם בבית המשפט.

פרקליטו המלומד של המערער 2, סבר, כי שגה בית משפט קמא, משהרשיע המערער 2 מבלי שזהותו של מי שתקף, לכאורה, את מוגרבי, ביחד עם המערער 3, הוכחה כדבעי.

לחילופין, טענו הסניגורים המלומדים, כי שגה בית משפט קמא, משלא אימץ המלצת שירות המבחן להימנע מהרשעת המערערים.

4.         בית משפט קמא העדיף עדויות המתלוננים. על פי קביעת בית המשפט, גירסת שלושת המתלוננים זהה ועקבית, ונתמכת גם בדברי השוטרת צופית. מול גירסה זו, עמדו גירסאות: " סותרות ותמוהות של הנאשמים". אשר כך, בחר בית משפט להאמין למתלוננים, ולדחות גירסת הנאשמים (עמ' 227 שו' 24-27; עמ' 242 שו' 13-14).

הלכה עקיבה ומושרשת היא, כי אין זו מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי מהימנות ועובדה. לערכאה הדיונית יתרון על ערכאת הערעור בהערכת העדויות וקביעת העובדות, משזו שמעה וראתה העדים לפניה. כך למשל בע"פ 5160/06 יובל טל נ' מ"י מיום 17.6.07: " שמדובר בקביעת מהימנות - המשוכה שעל המערער לעבור גבוהה, שהרי ככלל - ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בשכמותן" [ראה למשל: ע"פ 4037/07 פלוני נ' מ"י (לא פורסם) (31.3.08); ע"פ 2977/06 פלוני נ' מ"י (לא פורסם) (17.3.08); ע"פ 1353/07 רפאעת מחאמיד נ' מ"י (לא פורסם) (17.3.08); ע"פ 2961/07 מתיתיהו ולדמן נ' מ"י (לא פורסם) (17.3.08); ע"פ 5391/07 אבי כהן נ' מ"י (לא פורסם) (31.12.07); ע"פ 425/07 פלוני נ' מ"י (לא פורסם) (5.11.07); ע"פ 5603/06 פלוני נ' מ"י (לא פורסם) (18.1.07)].

באלה הדברים, ניתן היה לקצר הדיון שלפנינו, שכן קביעות הערכאה הדיונית בעניננו הינן ברורות. בית המשפט העדיף גירסאות המתלוננים על פני גירסאות הנאשמים, אותן דחה מכל וכל. בית משפט קמא קבע קביעותיו לאחר שבחן עד דק טיעוני באי כוח הצדדים.

5.         הסניגורים ערים היו להלכה זו שיצאה מלפני בית המשפט העליון, אך מצאו לטעון בנושא, בעיקר על בסיס זיכויו של מערער 1 מתקיפתו של מוגרבי.

הסניגורים המלומדים סברו, כי משזוכה מערער 1, חרף עדותו של מוגרבי, לפיה מערער זה בעט בראשו, עורער בסיס עדותו, על פי קביעת בית משפט קמא, עד שלא ניתן לראות בו עיקר ובסיס להכרעת הדין.

לא אוכל לקבל גישה זו.

בית משפט קמא, בבדיקתו הקפדנית לא מצא להטיל ספק בעדות מוגרבי (פרוטוקול בימ"ש שלום עמ' 237 שו' 16-23), בימ"ש ראה כי זה אכן הותקף. אך, נתגבש ספק האם מערער 1 תקף אותו, כמתואר על ידו, או שגה מוגרבי בזיהויו, נוכח פרטי זיהוי תוקפיו בהם הבחין בשעה שהיה שכוב אפרקדן, מותקף על ידי אנשי חוק בשעה חשוכה ביום האירוע.

בית משפט קמא זיכה מחמת הספק את מערער 1 מתקיפתו של מוגרבי. ברם, אין בקביעה זו כדי לכרסם בממצאיו, אדרבא, קביעה זו מצביעה על דרכו הזהירה של בית המשפט בקביעת הממצאים.

6.         חשוב לזכור, המערערים הגיעו לזירת האירוע, לאחר שהעימות בין המתלוננים לשוטרי הסיור, גולן וצופית, תם. המערערים ללא דין ודברים, הפרידו את המתלוננים איש מרעהו, והרחיקו אותם ל"מקום מסתור".

אין חולק, המערערים אינם חוקרים, ובזמן הרלוונטי לא חקרו איש מהמתלוננים. פעולת ההפרדה תמוהה על פניה, ומתיישבת להפליא עם גירסת המתלוננים, לפיה הופרדו אך כצעד הכנה לתקיפתם על ידי הבלשים, במקומות שצוינו על ידם.

לאמור, הפרדת המתלוננים והרחקתם, משאר השוטרים, ללא סיבה - משמשת יתד תמיכה איתן לגירסת המתלוננים.

7.         אתייחס עתה לעיקרי טענותיהם של המערערים, ותחילה לשאלת זיהויו של מערער