פסק-דין בתיק עפ 71092/04

השופט ז' המר :

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקווה (כב' השופטת ל' לב-און), בת"פ 2453/02, הכרעת דין מיום 31.12.03, וגזר דין מיום 20.4.04, בו הורשע המערער בשני אישומים, בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי ס' 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק).

המערער זוכה מאישום נוסף בגין עבירה של תקיפה סתם לפי ס' 379 לחוק.

על המערער נגזרו 8 חודשי מאסר על תנאי.

עתירתו של המערער היא לזיכויו, ולחלופין לביטול הרשעתו.

כתב האישום

2.         המערער שרת בתקופה הרלבנטית לאישום כשוטר במשטרת ישראל, בבית המעצר "שרון" בפתח תקווה (להלן: בית המעצר), ושימש בתפקיד ראש משמרת.

באישום הראשון הואשם המערער, יחד עם שני שוטרים נוספים, כי ביום 28.3.02 תקף עציר בשם ענאן שלבי (להלן: שלבי), אשר הוחזק במתקן השב"כ בבית המעצר. בעקבות עימות מילולי בין שלבי ובין שוטר נוסף, הוצא שלבי מתאו על ידי מספר שוטרים, ביניהם המערער, נכבל והוכה על ידם. בהמשך, הוביל המערער את שלבי למקלחת המצויה בבית המעצר (להלן: המקלחת), ומדי כמה דקות נכנס למקלחת והכה אותו, תוך שהוא אומר לו שהוא צריך למות. באחת הפעמים אף היכה אותו עם מטאטא. כתוצאה מן המעשים נחבל שלבי ודימם מאפו.

באישום השני, ממנו זוכה המערער, נטען כי ביום 21.3.02 היכה המערער עציר שב"כ נוסף, בשם איאד ג'ראד, לאחר שזה נלקח למקלחת.

באישום השלישי, בדומה לאישומים הקודמים, נטען כי ביום 7.5.02 הכניסו המערער ושוטר נוסף את עציר השב"כ מהדי עבד אלרחים (להלן: מהדי) למקלחת, והמערער הכה את מהדי באגרופים בפנים, בצוואר, בשפתיים, באוזן ובלחי. כתוצאה מכך נחבל מהדי בעינו ובאוזנו.

רקע

3.         כתב האישום הוגש תחילה כנגד שלושה נאשמים, שוטרים, אך לאור שהיה ארוכה בחו"ל של הנאשם השלישי, תמיר בן מנחם, הופרד לבקשת המאשימה משפטו ממשפטם של שני הנאשמים האחרים.

4.         יצוין כי שלושת המתלוננים נחקרו בבית המשפט פעמיים - תחילה בעדות מוקדמת בפני כב' השופטת דסקין, ולאחר מכן בפני השופטת היושבת בדין, כב' השופטת לב-און. חקירתם המוקדמת התבקשה לאור העובדה שבעת שהוגש כתב האישום היו המתלוננים עצורים עד תום ההליכים נגדם, והמשיבה חששה כי עקב היותם תושבי האזור, המצב הבטחוני והעדר שיתוף הפעולה מצד הרשות הפלסטינאית, "יש יסוד סביר להניח שלא ניתן יהיה לגבות עדותם במהלך המשפט" (בקשה לגבית עדות מוקדמת מיום 18.9.02). השופטת לב-און ביקשה לשמוע את העדים בשנית, על מנת שתוכל להתרשם מהם באופן כללי: " הטעמים לגביית העדות... כנראה לא מתקיימים, ועדיף בעיניי שאשמע אני את העדים ואתרשם מגרסתם. החלטה זו ניתנת לאחר שעיינתי בפרוטוקול כולו וקשה לי להניח שניתן יהיה לקבוע ממצאים בלי לשמוע את העדים בשנית" (החלטה בעמ' 34 לפרוטוקול מיום 3.11.02)

הכרעת הדין בבית משפט קמא

תיאום גרסאות וקידום תלונות

5.         בית משפט קמא בחן תחילה את הטענה הכללית של הסנגוריה, לפיה היו מי שקידמו תלונות מצד עצורי השב"כ, על רקע יחסים עכורים בין שוטרי בית המעצר ובין חוקרי השב"כ. בית המשפט מצא, כי " אין לטענה יסוד, ודוחה אני אותה מכל וכל" (עמ' 167). בית המשפט סקר את הראיות שהובאו בפניו בעניין זה, וקבע כי " אין בסיס לטענה שהוכשל, או שהיו מי שמעוניינים לפגוע בו... לסיכום אומר כי בשום שלב לא שוכנעתי למרות המתח כי העצורים חברו ביניהם ותאמו גרסאות, או שהיה מי שדאג לצרף אירועים, לקדם חקירה נגד נאשם 1 ולהביא להעמדתו לדין" (עמ' 169).

"נוהל מקלחות"

6.         בית משפט קמא ציין כי הקו המאחד בין שלושת האישומים, הוא הטענה על תקיפת העצירים במקלחת. על כן בדק האם קיים "נוהל מקלחות"; האם הנוהל הופר; והאם הנאשמים עשו את המיוחס להם שם. בעניין זה נקבע כי אכן ישנו "נוהל מקלחות", והמקלחת משמשת לשם בידוד עצירים בעייתיים לאחר קבלת אישור, לפרק זמן מוגבל ומוגדר, שכן בבית המעצר אין תא בידוד. בית משפט קמא ציין כי בתחילה הכחיש המערער כי מדובר בחדר בידוד, והודה בכך רק בעדותו בבית המשפט: " אין לי ספק כי התייחסותו של הנאשם 1 לנוהל האמור, ולגופו של עניין - לתלונות כלפיו - אינו משקף את האמת לאמיתה, והוא לא מנסה להתמודד עם המיוחס לו באופן כן ואמיתי" (עמ' 174).

האישום הראשון - המתלונן שלבי

7.         בית משפט קמא מצא את גרסת המתלונן מהימנה, והעדיפה על פני גרסת המערער.

לגרסת שלבי הוא הוצא מחדרו על ידי חמישה שוטרים, לאחר עימות מילולי שהתפתח בינו ובין שוטר בבית המעצר לאחר שביקש לעשן ובקשתו סורבה (השוטר עמו התפתח העימות הוא אברהם גולי - נאשם 2 בבית משפט קמא, שזוכה מחמת הספק ממעורבות באירוע זה) (להלן: השוטר). בשלב הראשון - יצא השוטר וחזר עם מספר שוטרים נוספים, אשר כבלו את המתלונן והחלו להכותו. בשלב השני - הושם המתלונן במקלחת (חדר הבידוד), והמערער נכנס כל שתיים-שלוש דקות, הכה אותו, גם באמצעות מטאטא גומי, ואיים עליו. השלב השני נמשך שעות רבות והמערער אף התעלף במהלכו למספר שעות. למחרת היום ביקש לראות רופא, אך " הם לא אפשרו לי" (עדות מיום 14.10.02). לבסוף הופנה לרופא ביום השלישי לאחר המכות, אך הרופא לא מצא סימני פגיעה. לדברי המתלונן היו סימנים גם לאחר שלושה ימים.

באשר למערער נקבע, כי " ההבדלים והסתירות (בין גרסאותיו - ז' ה') הם שהביאוני למסקנה שגרסתו אינה ראויה לאמון בהיותה שקרית" (עמ' 181).

8.         בסיכום הדיון באישום זה נקבע על ידי בית משפט קמא, כדלקמן:

" על פי עדות המתלונן - שלבי - לו רוחשת אני אמון ומנגד בשל הסתירות בעדותו של נאשם 1 בין הגירסאות שבת/13 לבין הודעתו בשל הבדלי הגירסאות שבינו לבין חסון על הסיבה להוצאת המתלונן מתאו, על נסיונותיו לטעון שאין "נוהל מקלחות" ולא היכה איש, על המנעותו מדיווח ביומן המעצר ועל הנסיון לייחס כוונות נסתרות לחוקרי  השב"כ לפגוע בו - ובשל נימוקים שמניתי עד כה - לא ניתן לאמץ גירסתו כאמינה, ולפיכך - קובעת אני שאינה אמינה בעיניי ומרשיעה את נאשם 1, בביצוע של עבירת תקיפה לפי סעיף 380 לחוק העונשין" (עמ' 185).

האישום השני

9.         למרות הזיכוי באישום השני אזכיר אותו בקצרה. בית משפט קמא קבע כי הוכחה זהותו של המערער כמי שהמתלונן באישום זה ייחס לו את מעשה התקיפה; אך באשר לעניין טיבו של המעשה - נשאר הספק. למתלונן היו מספר גרסאות שונות על הפגיעה בו, והוא לא התלונן על הפגיעה בהזדמנות הראשונה שהייתה לו.