פסק-דין בתיק עפ 71084/04

השופט ז' המר :

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט ש' ברוך, סג"נ), בת"פ 2071/02, בו הרשיע את המערערת בעבירות של מסירת ידיעה כוזבת ושיבוש מהלכי משפט, עבירות לפי סעיפים 243 ו-244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), והטיל עליה עונש מאסר של 18 חודשים מתוכם 8 חודשים לריצוי בפועל.

2. תחילתה של הפרשה בהעלמותו המסתורית והעצובה של הקשיש אליאס יואהב (להלן: הקשיש), אשר שהה במעון יום ברמלה (להלן: המעון), בשעות הבוקר. מנהלת המעון היתה המערערת. הקשיש היה תשוש נפש וחולה אלצהיימר. בשל מצבו הנפשי וגם משום שהקשיש לא אהב את המעון מתחילת שהותו בו - שהה ביחידה הסגורה של תשושי הנפש. ביום 15/07/98, בשעה 13:30, הוציאה המטפלת את  הקשיש, כדבר יום ביומו, מן המחלקה, אל רחבת ההסעות על מנת להסיעו לביתו.

אין מחלוקת שהקשיש לא הגיע לביתו ועקבותיו לא נודעו עד עצם היום הזה.

השאלה השנויה במחלוקת היא, אם הקשיש נעלם מרחבת ההסעות בטרם הוסע לביתו, או שמא נעלם לאחר שהורד ליד ביתו על-ידי מי שהיה אז עובד המעון, אבנר ביטון (להלן: אבנר או ביטון).

3. בשעות הערב של אותו יום, לאחר תלונתה של משפחת הקשיש על העלמותו, מסר ביטון הודעה במשטרה. משום מה, הודעה זו לא הוגשה בבית משפט קמא, כמו גם הודעתו השניה, למרות חשיבותן לדיון בשאלת מהימנותו של ביטון.

על תוכנה של הודעה זו אנו למדים מעדותו של ביטון: " במשטרה מסרתי עדות שקר לפיה אני הסעתי אותו" (עמ' 13), וכן באמירה: " בערב הלכתי למשטרה ונכון שבקטע הזה לקחתי על עצמי את האחריות" (עמ' 19).

4. למחרת היום נגבתה הודעתה של המערערת במשטרה (ת/3). בהודעה זו אמרה, כי " בשעה 13:30 ראיתי אותו עולה על רכב ההסעה בדרך הביתה. בשעה 14:00 לערך הנהג של ההסעה התקשר אלי ואמר שהוריד אותו ליד הבית אבל אף אחד לא חיכה לו".

5. בשל הודעה זו הוגש נגד המערערת כתב האישום, בו טוענת המדינה כי המערערת אמרה את הדברים המצוטטים לעיל ביודעה שאינם אמת ובכוונה להכשיל הליך שיפוטי. לפי עמדתה של המדינה, הקשיש נעלם מרחבת ההסעות עוד בטרם יצאה ההסעה לדרכה, והמערערת ידעה זאת.

6. עמדתה של המדינה מבוססת, בראש ובראשונה, על עדותו של ביטון, שחזר בו ממה שאמר בהודעתו במשטרה, ביום בו נעלם הקשיש. הדבר קרה במהלך עדותו של ביטון כעד הגנה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בתובענה אזרחית שהוגשה על-ידי העמותה המפעילה את המעון, נגד מי שהיה בעבר (לפני האירועים נשוא האישום) מנכ"ל העמותה (להלן: " המשפט האזרחי").

בעדותו זו אמר, כי " אלכס (המנכ"ל הנוכחי - ז' ה') נתן הוראה שאני אקח התיק כשלא רציתי ... הוא נתן לי לקחת עלי התיק שאם לא אני אפוטר ... שאם לא אומר את זה אפוטר ... הוא איים עלי שאוכל לתת עדות שקר ולהמשיך לעבוד. לא היתה לי ברירה ... יש לי עדים שאלכס נתן הוראה לאורנה (המערערת - ז' ה') שאני אתן עדות שקר, אני אומר שלא הייתי קשור והזקן יצא מחוץ למועדון (צועק)..." (נ/10).

ברוח הדברים הללו העיד ביטון גם בבית משפט קמא.

7. בית משפט קמא קבע, כי הקשיש נעלם מהמעון, " בפרק הזמן שבין הוצאתו מחדר התשושים לבין השלב שבו היה אמור לעזוב את המעון..." (עמ' 98). עוד קבע בית המשפט, כי החיפושים החלו מיד ליד המעון, " כשהיה ברור לכל שאין כל טענה ואין כל הכוונה לכיוון ביתו של הקשיש כמקום שבו הלה נעלם" (שם).

אשר למערערת קבע בית המשפט, כי " הנאשמת ידעה היטב שהחיפושים החלו מאזור המעון והתרחקו ככל שנקף הזמן, היא ידעה היטב את כל העובדות הללו וחרף זאת מסרה גירסה שונה בתכלית במשטרה" (עמ' 100).

ועוד: " הנאשמת היתה מודעת לאופן העלמותו של הקשיש, היא ביקשה להרחיק עצמה מהעלמות זו, היא רקחה את מסירת הגירסה השקרית שלה ושל אבנר ביטון במשטרה..." (עמ' 105).

8. בהודעת הערעור המקיפה ובעיקרי הטיעון העמוסים לעייפה, הלינה המערערת על כל קביעותיו של בית משפט קמא, ואף העלתה לראשונה טיעונים משפטיים שלא נטענו בבית משפט קמא. לאור המסקנה הסופית אליה הגעתי - אני פטור מלדון ברוב הטיעונים והנימוקים, לרבות בשאלה אם ראוי ונכון שערכאת הערעור תתייחס לראשונה לנימוקים חדשים שלא הועלו בבית משפט קמא (שהרי, חילופי עורכי הדין, או הצטרפות עורכי דין חדשים לייצוגו של בעל דין, אינם הצדקה למקצה שיפורים בערעור).
9. על עדותו של ביטון אמר בית משפט קמא, כי הוא מוכן להניח שהיתה ונותרה לו " בטן מלאה" על העמותה ומנהליה, וכי היו לו אינטרסים לא מבוטלים לפגוע בעמותה, " אך בכך אין בכדי לפגוע, בסופו של דבר, ממהימנות גירסתו בבית המשפט" (עמ' 101). עם זאת, אמר בית המשפט, שהגיע למסקנה כי הקשיש נעלם מן המעון, מרחבת ההסעות, בטרם הוסע לביתו (ולא כפי שמסרה המערערת במשטרה), על-פי עדי התביעה האחרים, בלי להיזקק כלל לעדותו של ביטון.

עוד ציין בית המשפט, שמערכת יחסיו של ביטון עם המערערת לא היתה רעה והוא לא ביקש לפגוע בה; וכי עדותו נתמכה בעדויותיהם של עדי התביעה האחרים (עמ' 102), ולמעשה יכול היה כאמור, להגיע למסקנה המרשיע גם ללא עדותו של ביטון (עמ' 100).

10. אני סבור שלעדותו של ביטון חשיבות קרדינלית, יותר ממה שייחס לה בית משפט קמא.