פסק-דין בתיק עפ 71069/07

השופט שאול שוחט:

1.א.      ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקוה (כב' השופטת ליה לב-און) בת"פ 2879/06 (להלן: " פסק הדין"). בפסק הדין, הורשע המערער בשתי עבירות של מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: " חוק העונשין") ועונשו נגזר לשלוש שנות מאסר בפועל, מאסר מותנה ופיצוי כספי.

ב.            הערעור הוא על הכרעת הדין (מיום 19.3.07) ועל גזר הדין (מיום 20.5.07).

2.        המערער היה, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, הבעלים של חברת כוח-אדם לעובדים זרים (להלן: " הסוכנות"). כתב האישום מייחס למערער, שתי עבירות של מעשה מגונה בשתי הזדמנויות שונות, ביחס למתלוננת אחת, עובדת זרה שהגיעה לישראל מהפיליפינים לאחר שקיבלה אישור כדין לעבוד כמטפלת.

3.        את הכרעת הדין המרשיעה את המערער בביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום ביסס בית המשפט קמא, ככלל, על גירסת המתלוננת כפי שהובאה בפניו, מפיה, במהלך עדותה בבית המשפט. בית המשפט קמא מצא את גירסתה "פשוטה ומסודרת". הוא התרשם מהעדינות בה נמסרו הדברים, מהדיוק ומחוסר הרצון להרחיב או להוסיף מעבר לעובדות הבסיסיות, דבר שתרם לאמינותה בעיניו. בית המשפט קמא לא מצא סיבה שלא לקבל את דבריה כפשוטם, הגם שמדובר בעדות יחידה. דבריה נשמעו כנים ומשכנעים (עמ' 81 ש' 3-1, עמ' 84 ש' 30-24 ועמ' 85 ש' 2-1).

מנגד מצא בית המשפט את עדותו של המערער 'שקרית' - כך כלשונו - רצופת סתירות בהקשרים שונים ובלתי אמינה, כך שבהעמדתה אל מול עדות המתלוננת העדיף הוא את האחרונה (עמ' 93 ש' 15).

4.         כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, קל וחומר בממצאי מהימנות, אלא במקרים חריגים ונדירים ורק אם הגירסה העובדתית שהתקבלה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625. הטעם לכך - לערכאה הדיונית, ששמעה וראתה את העדים והתרשמה מהם ישירות, יתרון על פני ערכאת הערעור אשר העדויות החיות לא באו בפניה.

האישום הראשון

4.         אישום זה מכוון לשני אירועים, האחד במשרדי הסוכנות והשני במכוניתו של המערער.

ארוע המשרד

5.        על פי עובדות כתב האישום, בחודש אוגוסט 2001, או בסמוך לכך, הגיעה המתלוננת אל הסוכנות, שם פגשה את המערער ושוחחה עמו על אפשרות הבאתן של עובדות נוספות מהפיליפינים. לבקשת המערער שילמה לו המתלוננת 2,000 $ תמורת עזרתו בהבאת שתי עובדות נוספות. בין חודש אוגוסט 2001 לחודש ספטמבר 2001 שוחחו המתלוננת והמערער טלפונית בנושא ובמספר הזדמנויות הגיעה המתלוננת לסוכנות. באותם מועדים בהם הגיעה המתלוננת לסוכנות, נהג המערער לשבת בחדרו ולגעת באיבר מינו כשהוא אומר למתלוננת שבכל פעם שהוא רואה אותה 'הזיין שלו עומד'. המערער עשה זאת מספר פעמים הגם שהמתלוננת התעלמה ממנו.

6.א.      בהודעתו במשטרה, כמו גם בעדותו בבית המשפט, צמצם המערער את יריעת המחלוקת - המערער מאשר היכרותו את המתלוננת ואת עובדת ביקוריה, בימי ראשון, במשרדי הסוכנות, אך מכחיש את המעשים המיוחסים לו באותם ביקורים.

   ב.      בנימוקיו מכוון ב"כ המערער לסתירות פנימיות שנפלו בעדות המתלוננת מכאן ולסתירת גירסתה על ידי עדות ההגנה שהעידו מטעמו, מכאן. לטעמו, די בכל אלה כדי לקבוע, כי כל אירוע חריג - דוגמת זה המיוחס לו - לא היה ולא יכול היה להיות במשרדו ומכאן טעותו של בית המשפט קמא.

הסתירות הפנימיות

7.א.      לטענת ב"כ המערער, גירסת המתלוננת כפי שהובאה בבית המשפט סותרת את גירסתה כפי שנמסרה במשטרה ובשגרירות הפיליפינית. הסתירה הפנימית, אליה מכוון ב"כ המערער, נוגעת למספר הפעמים בהם נגע המערער באיבר מינו ואמר לה את שאמר. בעוד שמהודעותיה במשטרה ובתצהירה בשגרירות הפיליפינים ניתן להבין כי המערער נהג כך מספר פעמים, צמצמה היא, בחקירתה בבית המשפט, את מספר המקרים למקרה אחד.

            בית המשפט לא ייחס חשיבות לסתירות האמורות מהטעם שהתצהיר בשגרירות וההודעות במשטרה לא הוגשו כראיה על מנת לסתור את ההסבר של המתלוננת לסתירות - שלא הובנה כראוי והוסיף, כי הימנעות המערער מהגשת הודעות המתלוננת יש בה כדי להעיד על חשש מהפללתו על פיהם.

   ב.      משלא הוגשו תצהירה של המתלוננת בשגרירות והודעותיה במשטרה כראיה מטעם ההגנה (התביעה הסתפקה בעדותה בחקירה ראשית), לא היה בידי בית המשפט קמא, למרות שהמתלוננת נשאלה והופנתה למסמכים אלה, להידרש אליהם ולבחון את האמור בהם אל מול עדותה בפניו.לא נעלמה מעיני העובדה שגם בחקירה הראשית בבית המשפט אמרה המתלוננת, כי " כשהגעתי למשרדו בכל יום ראשון הוא תמיד נגע באיבר המין שלו ואמר לי שכל פעם שהוא רואה אותי הוא מקבל זיקפה" (עמ' 12 לפרוט' ביהמ"ש קמא ש' 21-20), בעוד שבחקירתה הנגדית היא אמרה שמה שקרה קרה רק פעם אחת (עמ' 8 לפרוט' ביהמ"ש קמא ש' 31-27 ועמ' 9 לפרוט' למעלה). עם זאת, בהמשך החקירה הנגדית היא הבחינה בין מעשה לאמירה:

" הוא אמר שכל פעם שהוא רואה אותי יש לו זיקפה, אך רק פעם אחת הוא עשה את התנועה מעל המכנסיים שלו, מעל איבר המין שלו" (עמ' 10 לפרוט' ביהמ"ש קמא ש' 20-19).

            בנסיבות אלה לא אוכל לומר, כי טעה בית המשפט משבחן את הגירסה העובדתית של המתלוננת וקבע את ממצאיו על פי גירסתה בפניו (עמ' 83 להכרעת הדין ש' 16-12) בפרט נוכח המהימנות והאמינות שייחס להופעתה ולעדותה. לא אוכל לומר, כי ביהמ"ש קמא טעה עת העדיף את גירסתה של המתלוננת בפניו המייחסת למערער רק מעשה אחד של שפשוף איבר המין, גירסה המכילה פוטנציאל סיכון נמוך יותר מבחינתו (עמ' 93 להכרעת הדין ש' 7-14).

עדויות ההגנה

8.א.      גם בעניין זה לא אוכל להצביע על טעות שנפלה מלפני בית המשפט קמא. עדויות ההגנה (המזכירה והעו"ס) לא התייחסו ישירות לאירוע שבמשרד אלא לקורה במשרד בימי ראשון, ה'שוקק פעילות' כלשון ב"כ המערער, ולסדר הישיבה בו, כמנסות ללמד על גירסת הנאשם שלא יתכן שארוע חריג דוגמת הארוע נשוא כתב האישום קרה בלא שייראה ו/או יישמע.