פסק-דין בתיק עפ 7103/06

ס. הנשיא נ. הנדל:

1.         מונח בפנינו ערעור נגד החלטת בית משפט קמא, במסגרתה הורשעו המערערים ונקבע שאין להסתפק בקביעת אשמתם ללא הרשעה ונגד חיובם לפצות את המתלונן בסך - 10,000 ש"ח כל אחד.

המערערים נמצאו אשמים על פי הודאתם בכתב האישום המתוקן. סוכם בין הצדדים כי עניינם ידחה לשם קבלת תסקיר כאשר כל צד רשאי לטעון לעונש על פי הבנתו. כתב האישום מתאר את הסיפור הבא: מערער מספר 2 שימש כשוטר במשטרת ישראל. מערער מספר 1 הינו חברו. במהלך חודש 9/03, הגיעו המערערים למכללה הטכנולוגית בבאר-שבע, שם שהה באותה עת המתלונן, במטרה לקחת ממנו מכשיר וידיאו שהיה אמור להחזיר למערער מספר 1. המערערים דרשו מהמתלונן את מכשיר הוידיאו תוך שמערער  מספר 2 הציג תעודת שוטר ואמר למתלונן כי הוא מוסמך לערוך במקום חיפוש. מערער מספר 2 אף לא היה במהלך משמרת במסגרת תפקידו כשוטר באותה עת. המערערים סירבו להעתר לבקשת המתלונן להמתין זמן מה כדי שיביא להם את מכשיר הוידיאו, ואף משכו את המתלונן בחוזקה והפילוהו ארצה. כתוצאה מכך פרק המתלונן את כתפו השמאלי. עת המתלונן שכב על הרצפה, בעט בו מערער מספר 2. בגין מעשים אלה הורשעו שני המערערים בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית ומערער מספר 2 הורשע גם בעבירה של שימוש לרעה בכח המשרה.

בית משפט קמא גזר על שני המערערים מאסר מותנה של 6 חודשים לבל יעברו עבירות אלימות או איומים לתקופה של 3 שנים וחייב את שני המערערים לשלם למתלונן סך של - 10,000 ש"ח.

במהלך הדיון בפנינו נסוג המערער מספר 1 מעמדתו בערעור במידה רבה. תחילה הודיע שהוא מצמצם את הערעור לנושא הפיצוי בלבד הואיל ומרשו הורשע בתיק אחר. לקראת סיום הדיון הודיע כי אינו מערער על שיעור הפיצוי, אך ביקש לפרוס את התשלום לחמישה עשר תשלומים. מערער מספר 2 עמד על הערעור על שני היבטיו. סניגורו הדגיש שהאירוע התרחש לפני יותר משלוש שנים, כי מערער מספר 2 סיים את שירותו במשטרה ושאין באישיותו דפוסיים עבריינים או אלימים. נטען שמערער מספר 2 בן ה -  23 מצוי בתחילת דרכו וההרשעה עלולה לפגוע בעתידו.

2.         לא מצאתי ממש בערעורים שהוגשו. מערער מספר 2 ניצל את מעמדו כשוטר, דחף את המתלונן וגרם לו לפריקת כתף. במהלך האירוע כאשר המתלונן שרוע על הרצפה, הוא חבט בו. מיהות העבריין ומהות העבירה על נסיבותיה מובילות למסקנה שהתוצאה של אי הרשעה תפגע ביעדי ההרתעה של בית משפט, האמור לעמוד נגד סחף גל האלימות שמחלחלת בכל רבדי החברה כמעט יום ביומו. בדין ציין בית משפט קמא: "כידוע עם התגברות הפשיעה בתחום מסוים, חייבת הנסיבות האישיות של העבריין להדחק לקרן זוית, וכל עוד לא הודברה המכה יש להעמיד בראש שיקולי הענישה על עבירות אלו שיקולי תגמול הרתעה למען יראו ויראו".

            אמת היא שיש ליישם את האמור במידתיות. כך נהג בית משפט קמא: נגזרו על המערערים עונשי מאסר מותנה ומערער מספר 2 טען רק באורח כללי שהרשעה תפגע בעתידו התעסוקתי. ישנם מצבים בהם הטיעון הכללי יסייע, אך לא כאן כאשר חומרת העבירה ברורה. מה גדולה האכזבה שדווקא שוטר בחר לפתור סכסוך פרטי דרך עשיית דין עצמי.

            באשר למערער 1, יש מקום להקל בפריסת התשלום במידה מסוימת לנוכח טענתו בדבר מצבו האישי. אף כאן עיני בית משפט חייבות להיות נשואות לכיוונו של הקורבן. הלה טען בפניננו והסתייג מהעתירה להקטין את שיעור הפיצוי. צר לי לציין שמדבריו עולה שכתוצאה מבריונות המערערים הוא סובל מנכות תפקודית.

3.         סוף דבר הייתי מציע לחברי לדחות את הערעור. הייתי ממליץ לאפשר למערערים לשלם את הפיצוי בסך 10,000 ש"ח של כל אחד מהם בארבעה תשלומים חודשיים רצופים ושווים החל מ- 1/3/07.

                                                                                                            ____________

                                                                                                            סגן נשיא נ. הנדל

הנשיא י. פלפל:

אני מסכים.

                                                                                                            ____________

                                                                                                             י. פלפל - נשיא

                                                                                                                     אב"ד

השופטת ר. יפה-כ"ץ:

אני מסכימה.

                                                                                                   ________________