פסק-דין בתיק עפ 70870/06

השופטת ד' ברלינר:

1.         המערערת היא עורכת דין אשר עסקה במקצועה במשך 28 שנים. בכתב אישום, אשר הוגש נגדה בבית משפט השלום בנתניה, יוחסה לה עבירה של גניבה בידי מורשה, עבירה על סעיף 393 (3) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק").

על פי הנטען בכתב האישום, המערערת ייצגה את המתלוננת בתיק זה בתביעת מזונות, שהוגשה לבית משפט לענייני משפחה, נגד בעלה של המתלוננת. במסגרת אותה תביעה, פתחה המערערת תיק הוצאה לפועל בשנת 1998 כנגד הבעל החייב ולטובת המתלוננת. לצורך העברת תשלומי החייב למתלוננת בתיק ההוצאה לפועל, מסרה המערערת ללשכת ההוצאה לפועל את פרטי חשבונה שלה בבנק לאומי. המערערת היתה אמורה להעביר למתלוננת כל תשלום שהפקיד החייב בתיק ההוצאה לפועל כחלק מתשלום המזונות. בפועל, במשך תקופה של כשנתיים גנבה המערערת את כספי המזונות שהופקדו בחשבונה, ולא העבירה אותם למתלוננת.

כתב האישום מפרט 21 מועדים שבהם הופקדו סכומים שונים לטובת המתלוננת אותם לא העבירה המערערת למתלוננת. סך הכל, מסכום כולל של 21,000 ש"ח שהתקבל, העבירה המערערת למתלוננת סכום של כ- 4500 ש"ח  ואילו את היתרה -סך של 16,500 ש"ח נטלה, כאמור, לעצמה. לאורך התקופה פנתה המתלוננת פעמים רבות אל המערערת הן בעל פה והן בשיחות טלפון והתעניינה בגורל הכספים המגיעים לה - כספים שהיו נחוצים לה לצורך מחייתה. המערערת דיווחה למתלוננת כי החייב אינו עומד בתשלום החוב והכספים לא הופקדו בחשבון, כאשר בפועל, כאמור לעיל, שלשלה אותם לכיסה. המערערת הורשעה בבית משפט קמא לאחר שמיעת ראיות.  כל המצע העובדתי, שפורט לעיל, נקבע כממצא עובדתי על ידי בית המשפט.

בית משפט קמא הטיל על המערערת 9 חודשי מאסר בפועל, תשעה חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 10,000 ש"ח ופיצוי למתלוננת בסך 4000 ש"ח. על גזר הדין, וליתר דיוק על רכיב המאסר בפועל -  הערעור שבפנינו.

2.         על אלה עמדה כב' השופטת קמא (כב' השופטת ג' ציגלר מבימ"ש השלום בנתניה), כאשר הטילה על המערערת עונש מאסר, שירוצה מאחורי סורג ובריח, לתקופה שצוינה לעיל:

א.         אופיו של מקצוע עריכת הדין- אדם פונה לעורך דין כאשר הוא זקוק לעזרה והוא מאמין כי עורך דין פועל למענו בצורה הטובה, המקצועית והלויאלית ביותר;

ב.         הנסיבות הספציפיות במקרה הנוכחי- המערערת היתה מודעת למצוקתה של המתלוננת שהיתה זקוקה לכספים למחייתה. על כן, חרף העובדה שהסכום הכולל שנגנב אינו מן הגבוהים, הנזק והפגיעה במתלוננת היו גדולים ומשמעותיים;

ג.          לצד החומרה שבגניבה, ניצבת בתיק הנוכחי חומרה נוספת, בדרך בה התנהלה המערערת ביחסיה מול המתלוננת. המערערת הונתה את המתלוננת במשך חודשים ארוכים וטענה בפניה טענות כזב לפיהן לא נתקבלו כל כספים בתיק ההוצאה לפועל עבורה. המירמה נחשפה, בסופו של דבר, משום שהמתלוננת פנתה באופן עצמאי ללשכת ההוצאה לפועל וכך התבררו לה העובדות לאשורן. גם בדיעבד לא הודתה המערערת במיוחס לה ומשכה את המתלוננת לאורך תקופה נוספת בתואנות שווא שונות עד אשר החזירה לה את כספה בניכוי שכר הטרחה ושכר עבור יעוץ שנתנה למתלוננת;

ד.         לצד הקולא- התייחסה כב' השופטת לנסיבותיה האישיות של המערערת, ובמיוחד למצוקה הכלכלית שהוליכה אותה לביצוע העבירה בה הורשעה. המערערת ובעלה הוכרזו כחייבים מוגבלים באמצעים במסגרת תיקי הוצאה לפועל. לדירתם מונתה כונסת נכסים. בעלה של המערערת סובל מבעיות רפואיות שונות ואף המערערת עצמה סובלת מדיכאון חרדתי. בסופו של יום סברה כב' השופטת קמא כי איזון ראוי בין אינטרס הציבור במקרה זה ונסיבותיה הפרטניות של המערער מחייב כאמור מאסר בפועל.

3.         לבית משפט קמא הוגש כראיה משלימה פסק הדין, שניתן בהליך משמעתי בלשכת עורכי הדין, שהוגש בקשר לעובדות המהוות את כתב האישום הנוכחי, אליו נלוו ארבעה תיקים משמעתיים נוספים. המערערת הצהירה בהליך המשמעתי כי היא החליטה "להשעות עצמה מהלשכה לצמיתות" ובהתאם לכך ניתן פסק דין ביום 23.3.06, לפיו הוצאה המערערת מלשכת עורכי הדין לצמיתות. ההשעיה נכנסה לתוקף ביום 16.7.06. בדיעבד, הודעתה של המערערת לפיו היא מסכימה מיוזמתה לשלילת רישיונה לצמיתות עומדת במוקד הערעור שבפנינו והיא מהווה את גולת הכותרת בטיעוניו של הסנגור. לטענת הסנגור בית משפט קמא, הגם שהיה ער לנושא זה והתייחס אליו בגזר הדין, לא נתן ליוזמה זו של המערערת להחזיר את רשיונה - את המשקל הראוי. לעונש שהוטל, כך לטענת הסנגור, היה מקום אלמלא הפקידה המערערת את רשיונה. משנקטה בצעד זה, ובהצטרף לכך הנסיבות המקלות הנוספות, מן הראוי היה להסתפק בתקופת מאסר אותה ניתן לרצות בעבודות שירות. כמו בבית משפט קמא, כך גם בפנינו, הרחיב הסנגור את הדיבור על השבר בחייה של המערערת. המערערת פרנסה את משפחתה מעבודתה כעורכת דין והאפשרות להמשיך בדרך זו נשללה ממנה ביוזמתה. המערערת כיום היא שבר כלי, היא אם לשלוש בנות (בוגרות) שמטבע הדברים סבלו אף הן בעקבות הפרשה. בנוסף, הדגיש הסנגור את הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ועד מתן פסק דין זה (העבירות בוצעו בין השנים 1998 ועד 2000) ואת סכום הגניבה הקטן יחסית (כ- 16,000 ש"ח). המערערת עצמה בקשה לומר את המילה האחרונה ובדברים נרגשים שנשאה, נתנה ביטוי לפער בין מעמדה לאורך כל שנותיה כעו"ד מוכרת ומכובדת, לבין מצבה כיום.  בית המשפט בנתניה שהיה "מגרשה הביתי" היווה גם את הבמה להשפלתה כאשר הובאה אליו לצורך הארכת מעצר בעקבות פתיחת החקירה. המערערת הודתה בפה מלא כי כשלה במעשיה, במיוחד בכך שמעלה באמונה של המתלוננת אותה יצגה לאורך שנים ארוכות בנושאים שונים. המתלוננת נתנה בה אמון מלא ואמון זה הופר בצורה קשה.

4.         לא בכדי התייחסה המערערת בדבריה לאמון שהופר בינה ובין המתלוננת ולמשמעותו הקשה. לשיטתנו, זהו ההיבט המרכזי והדומיננטי שצריך לבוא לידי ביטוי בענישה שתוטל על המערערת. על משמעותם של יחסי עו"ד לקוח נשפכו נחלי דיו בכל הפסיקה שהתייחסה לסיטואציות מעין אלו שנגלו בתיק הנוכחי. בעל"א 1/88 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בישראל נ' פלוני, פ"ד מב(4) 477 נאמר כדלקמן:

"אמון מלא בין עורך-דין ללקוחו הוא נשמת אפו של מקצוע עריכת הדין, וקשה להעלות על הדעת, כיצד ניתן לקיים יחסי עורך-דין ולקוח בלעדיהם. עורכי הדין מצטיירים בעיני הציבור כאנשים בעלי רמה מוסרית גבוהה, שניתן לסמוך עליהם. עורך-דין שסרח במישור זה איננו פוגע רק בלקוחו, ומשנתפס, בו עצמה, אלא פוגע בתדמיתו של מחנה עורכי הדין כולו. מזה מתחייב עונש חמור ומרתיע לכל עורך-דין שנתפס בקלקלתו. מאידך גיסא, עונש קל מדי מחטיא את מטרתו, ולא רק שאינו מרתיע עבריינים בכוח אלא אף משמש להם גורם מעודד". (וראה גם בעל"א 1746/98 מדינת ישראל נ' מזור, תק-על 98(4), 307).

האמור לעיל מבטא את ההיבט העקרוני: כפי שנאמר בפסק הדין - טול ממקצוע עריכת הדין את יסוד האמון ואין לו על מה שיעמוד. אם כך בדרך כלל, בענייננו הדברים הם בבחינת על אחת כמה וכמה. המתלוננת, כפי שסיפרה המערערת עצמה, היתה לקוחה שסמכה על המערערת לאחר שנות היכרות ארוכות בהן יצגה אותה המערערת בעניינים שונים. לא רק בשל הפן שעניינו יחסי עו"ד לקוח, אלא גם בשל הפן האנושי ניתן היה לצפות שהמערערת לא תפגע במתלוננת מסוג זה פגיעה מוראלית וכלכלית גם יחד. לכך יש להוסיף את מקורם של הכספים שמדובר בהם: כספי מזונות שנגבו באמצעות ההוצל"פ. המתלוננת היתה תלויה בכספים אלה, והעובדה שנפתח תיק הוצל"פ מעידה כי לא בקלות חולצו מידי החייב.

5.         המערערת הוסיפה חטא על פשע בדרך התנהלותה לאחר שהמתלוננת חשפה בכוחות עצמה את המירמה. ניתן היה לצפות, ושוב לא רק מההיבט המקצועי אלא גם בשל ההיבט האנושי, כי המערערת תודה מיד ותחזיר למתלוננת את מלוא כספה בתוספת ריבית והצמדה כחוק. לא כך נהגה המערערת. למירמה המקורית נוספה הטעיית המתלוננת והשמעת הטענה כי הכספים לא הופקדו, כי נוהלי לשכת ההוצל"פ הביאו לכך שהכספים לא הגיעו לידיה, וכיוצא באלה תירוצים.  גם כשהחזירה את הכספים קיזזה את שכה"ט שלה (עבור היעוץ כביכול שכלל את הטעייתה של המתלוננת). נזכיר עוד בהקשר זה כי המערערת לא הודתה גם בבית משפט קמא בעבירה שיוחסה לה והיא הורשעה רק לאחר ניהול הוכחות מלא. אין כל ספק כי זכותה של המערערת, כמו כל נאשם אחר, לנהל את משפטה, אלא שבחירה זו שוללת ממנה את האפשרות ליהנות מן ההתחשבות השמורה למי שמודה בעבירה, חוסך מזמנו של בית המשפט ונותן בכך גם ביטוי להכרתו בחטא.

כאמור, הנימוק המרכזי עליו הרחיב הסנגור את הדיבור הינו הסכמתה של המערערת לשלילת רשיונה לצמיתות. איננו מקלים ראש במהלך זה ואין ספק כי יש לו משקל מסוים. יחד עם זאת, מן הראוי להעמיד את הדברים בפרופורציות הראויות: המערערת הודיעה אמנם כי החליטה "להשעות עצמה מהלשכה לצמיתות" (ראה פרוטוקול הדיון בד"מ 98/05 + 22/06 +137/05 + 35/05 + 65/06 מיום 23.3.06, שצורף כראיה משלימה לתיק בית משפט קמא). יחד עם זאת, הדעת נותנת כי שלילת הרשיון במקרה זה היתה כמעט צפויה מראש, במיוחד כך כאשר מדובר בחמישה תיקים ולא רק התיק האחד שבפנינו. במובנים מסוימים, פרישה מיוזמתה עדיפה למערערת מאשר החלטה על הוצאתה מהלשכה (וראה לעניין זה סעיפים 51-52 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961).

6.         באשר לחלוף הזמן: לרוע המזל, תקופת זמן ארוכה ואפילו ארוכה במיוחד, החולפת בין ביצוע העבירה לבין סיום ההליכים המשפטיים, היא אחד מהמאפיינים השכיחים של עבירות בעלות אופי כלכלי (שזהו אחד המאפיינים של העבירה שלפנינו לצד הפרת האמון שהוזכרה לעיל). העבירה נחשפה בשנת 2000 על ידי המתלוננת, המערערת כאמור לא הודתה מיד במיוחס לה ונדרשה חקירה שמטבע הדברים גזלה זמן. כתב האישום הוגש ב- 2003 וקצב שמיעת הראיות היה סביר. עדין מקובל עלינו כי התוצאה הסופית, קרי: התאריך הנוכחי בו יש לקוות כי יסתיימו ההליכים בתיק זה, בהתייחס לתאריך ביצוע העבירות מהווה שיקול בין יתר שיקולי הענישה ואכן נתנו לה את המקום הראוי במסגרת שיקולינו.

7.         נטלנו לעצמנו פרק זמן של ימים ספורים כדי לשוב ולהפוך בכל השיקולים לכאן ולכאן בתיק זה, ולאחר שעשינו זאת דעתנו היא כי אין מקום להתערב בתוצאה העונשית אליה הגיע בית משפט קמא. המערערת פגעה במתלוננת, בציבור עורכי הדין ובציבור הלקוחות הפוטנציאלים שיהרהרו פעם נוספת בכל משא ומתן עם עו"ד האם ניתן לסמוך על עורך הדין העומד בפניהם בשל מקרים מהסוג הנדון. איננו מתעלמים מכך שגם את עצמה אמללה המערערת בהתנהגותה, אלא שזהו תוצר לוואי שהמערערת ככל הנראה קיוותה שלא להגיע אליו. ענישה שלא תכלול עמה רכיב של מאסר בפועל תגמד לדעתנו את משמעות המעשים ולכך איננו רואים מקום.

התוצאה היא כי אנו דוחים את הערעור.