פסק-דין בתיק עפ 70665/07

המערער הורשע בבית משפט השלום בתל-אביב יפו (בת"פ 3102/06) בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה על פי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977

על פי העובדות בהן הודה המערער, בתאריך 30.11.05 נכנס לקיוסק ותקף את עובד הקיוסק, בכך שהיכה בראשו עם בקבוק יין.

כתוצאה מהתקיפה נגרם למתלונן פצע שהצריך טיפול בבית החולים.

לבית משפט קמא הוגש תסקיר שירות מבחן. בית המשפט (כב' השופטת ר' גרינברג) גזר על המערער מאסר בפועל של 10 חודשים וכן מאסר על תנאי.

בהודעת הערעור, כמו גם בטיעונו בפנינו, שם ב"כ המערער את הדגש על כך שמדובר בארוע חריג ויחיד עבור המערער. המערער הוא יליד 1959, ולמעט הארוע נושא הערעור הנוכחי - לא הסתבך מימיו בעבירה פלילי כלשהי.

הרקע לתקיפה הובא בפני בית משפט קמא והסניגור מפנה בענין זה לדברים שנאמרו הן בגזר הדין והן בתסקירי שירות המבחן.

עוד מפנה הסניגור להמלצת שירות המבחן, בתסקיר העדכני שהוגש לנו להטיל על המערער של"ץ בהיקף ניכר כתחליף למאסר.

טענה נוספת היא, כי רף הענישה חורג מהמקובל בעבירות מסוג זה. לענין זה הגיש לנו הסניגור מספר פסקי דין של בתי משפט השלום, בהם בגין אלימות קשה וחמורה יותר, לשיטתו, הוטלו עונשים שאינם כוללים כל רכיב של מאסר.

שקלנו את טיעוני הסניגור ודעתנו היא כי אין מקום להתערבותנו.

מדובר באלימות לשמה, קשה וחמורה, שבה עשה המערער שימוש בבקבוק ככלי נשק.

באשר לרקע למעשה: על פי הנטען, סבר המערער במתלונן כי הלה מטריד אותו מינית.

לא הובאה בפני בית משפט קמא כל ראיה לכך שהיו דברים מעולם. מכל מקום, צדק בית משפט קמא כאשר שם את הדגש על כך שהמערער נכנס מיוזמתו לקיוסק, כאשר בכוונתו, ככל הנראה, לתקוף את המתלונן שהרי לא קדם לתקיפה כל ארוע קונקרטי שהצדיק אותה.

בין אם היה בסיס לחשדותיו של המערער ובין אם לאו, עשיית דין עצמי באמצעות בקבוק המוטח בראשו של המתלונן, איננה יכולה להתקבל בסלחנות. לא נוכל לחדש מאום באשר לרף האלימות הגואה במדינת ישראל, ובאשר לצורך להלחם בתופעה זו. כל שניתן להאמר נאמר כבר על ידי כל ערכאה הדנה בתיקים נשוא התיק, ואין לנו אלא לצרף קולנו לכל הדברים שנאמרו.

תסקיר שירות המבחן גם הוא איננו מספק נימוקים מיוחדים שיש בהם כדי להביא לכלל מסקנה ששגה בית משפט קמא כאשר הטיל מאסר בפועל.

המערער גם היום סבור כי פעל נכון כדי להרחיק את המתלונן ממנו ואיננו רואה בעייתיות בהתנהגותו. הוא שלל קשר עם גורמי טיפול בקהילה, מבטא תחושת קורבנות סביב מעורבותו בארוע הנדון, ובאופן כללי, התסקיר איננו מלמד על כך שהמערער הפנים את תוצאות מעשיו ואת הפסול שבהתנהגותו.

התוצאה היא, כי נראה לנו שצדק בית משפט קמא כאשר סבר שלא ניתן להסתפק בענישה שאין עמה מאסר בפועל. התקופה שהוטלה איננה ארוכה במיוחד, ובניגוד לטענת הסניגור, אין בה משום החמרת יתר בהשוואה לפסיקה הנוהגת והראויה.

אנו דוחים, איפוא, את הערעור.

בשולי הדברים אנו רואים לציין הערה נוספת. עד היום לא שילם המערער את הפיצוי למתלונן שאף זה ביטוי להעדר הפנמה של משמעות הארוע. מכל מקום הסניגור הביע בשמו את הסכמתו לקזז מהפקדון שהופקד את הסכום שנפסק כפיצוי למתלונן, ויש לנהוג בדרך זו עם התייצבותו של המערער לריצוי מאסרו.

ניתן היום כ"ג בניסן, תשס"ח (28 באפריל 2008) במעמד הצדדים