פסק-דין בתיק עפ 70511/08

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב יפו (כב' השופט עופר נהרי), במסגרתו הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבירה של נהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62(2) יחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה (להלן: "הפקודה") ובביצוע עבירה של נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) ביחד עם סעיף 39 א' לפקודה.

המערער נהג ביום 9.12.06 ברכבו ברחוב שיטרית בתל אביב, איבד שליטה על רכבו, הסיטו שמאלה לעבר שטח ההפרדה, עלה עליו ופגע בעמוד תאורה שכתוצאה מכך התמוטט. המערער עצמו נחבל ורכבו ניזוק אף הוא.

בהכרעת דינו קבע בית משפט קמא כי התביעה הוכיחה כי המערער נהג בהיותו שיכור, הן לנוכח סירובו ליתן דגימה לגילוי אלכוהול והן לנוכח התנהגותו והממצאים שעלו בבדיקת המאפיינים. כן קבע בית משפט קמא כי תאונת הדרכים העצמית שבה עלה המערער עם רכבו על אי תנועה והפיל עמוד תאורה שניצב עליו, נבעה מנהיגתו הרשלנית של המערער.

לאחר ההרשעה, נגזר דינו של המערער לפסילת רישיון הנהיגה בפועל לתקופה של 30 חודשים (שמהם נוכו 60 ימי הפסילה המנהלית שריצה המערער בסמוך לאחר האירוע), קנס בסך 2,000 ש"ח, פסילה על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך 3 שנים ומאסר על תנאי לתקופה של 30 ימים למשך 3 שנים.

בהודעת הערעור שהגיש ב"כ המערער, טען זה כי שגה בית משפט קמא עת בחר להרשיע את המערער בעבירה של נהיגה בשכרות בהסתמך על הוראת סעיף 64 ד' לפקודה, לפיה, משסירב בעל רכב לתת דגימה לפי דרישת שוטר יראו אותו כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודה. לטענתו, המערער לא סירב לבצע בדיקת נשיפה ועשה כן מיד כאשר התבקש על ידי שוטרת שהגיעה למקום. הדבר אף מתבטא בדו"ח השוטרת הנמצא בתיק. כמו כן טען סנגורו של המערער כי המערער אף ביצע בדיקת מאפיינים ללא כל התנגדות.

ב"כ המערער טען כי בית משפט קמא לא התייחס כלל לעובדה שלמערער אמנם הוסבר על ידי הבוחן במקום התאונה כי סירוב להיבדק מהווה עבירה וכי קיים חשש שהיה תחת השפעת אלכוהול, אך לא הוסבר לו כי סירוב להיבדק מעלה חזקה כי הוא שיכור. לטענת ב"כ המערער, מזכר שנכתב על יד הבוחן, לאחר התאונה, לפיו הסביר זאת למערער, אינו עומד כנגד הדברים אותם אמר למערער בעת שביקשו להיבדק ושלא נרשמו על ידו במועד.

בנוסף, טען ב"כ המערער כי ביום התאונה, עדיין לא היה מכשיר נשיפה שאושר בהודעה ברשומות מאחר ומכשיר "הינשוף", אושר רק בשנת 2007 (אציין, כי טענה זו הועלתה כלאחר יד על ידי ב"כ המערער בהודעת הערעור ולא הועלתה על ידו שוב בעת הדיון שנערך לפני).

עוד טען ב"כ המערער כי בדיקת התאונה ובדיקת הרכב שנעשו על ידי הבוחן לאחר התאונה, לא התבצעו כראוי וכי לא נבדקה האפשרות שהתאונה נגרמה כתוצאה מתקר בגלגל.

לחילופין, נטען בהודעת הערעור, החמיר בית משפט קמא עם המערער בעונש אותו השית עליו.

בדיון בבית המשפט, חזר הסנגור המלומד על הטענות, כפי שפורטו בהודעת הערעור (למעט אלה הנוגעות לעונש), והוסיף וטען כי אף על פי שאין חולק שהמערער שתה שתי כוסות של חצי ליטר בירה כל אחת, לא ניתן לקבוע מה המשמעות של כמות כזו של אלכוהול הנלגמת על פני פרק זמן מסוים, ומשכך, לא ניתן לבסס אשמה של שיכרות בהסתמך על ממצא זה בלבד.

בדבריו בבית המשפט, בחר ב"כ המערער לפרט את טענתו לגבי אופן חקירת תאונת הדרכים. לשיטתו, לא ניתן לקבוע באיזו מהירות נסע רכב, על סמך הנזק שנגרם לו בתאונת דרכים. בוחן לא יכול לקבוע זאת, בית משפט לא יכול לקבוע זאת ואפילו מומחים מטעם יצרנית הרכב, לא יכולים לקבוע זאת. יתרה מזאת, לאחר התאונה נמצא גלגלו הימני האחורי של הרכב כשהוא ללא אוויר, ב"כ המערער טען כי יתכן והייתה זליגת אוויר מהגלגל עוד קודם לתאונה, ויתכן אף שזה זה הגורם לתאונה. הבדיקה שנעשתה לצמיגים לאחר התאונה, בוצעה כשהרכב עמד על מלגזה וזו אינה הבדיקה הראויה, לטענת ב"כ המערער. הבדיקה הנכונה היא בדיקה בה מנפחים את הגלגל לצורך בדיקת זליגת אוויר וזו, כאמור, אינה הבדיקה שבוצעה. כן, טען, כי בעדותו בבית המשפט, לא הצליח בוחן התנועה למצוא תשובה לשאלה מהו הגורם לזליגת האוויר מהגלגל הימני האחורי.

בסיום טענותיו בבית המשפט, טען הפרקליט המלומד כי בנסיבות הקיימות, לפיהן לא ניתן לקבל את גרסת הבוחן בכל הקשור לסירובו של המערער לבצע בדיקת אלכוהול, ולא ניתן לקבל את תוצאות בדיקתו הרשלנית של הבוחן בחקירת התאונה, לא ניתן להרשיע את המערער בשתי העבירות בהן הורשע.

המשיבה מצידה התנגדה לקבלת הערעור. היא סבורה שבדין קבע בית משפט קמא את שקבע.

לטענת המשיבה, ניתן היה לבסס הרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות לא רק על סמך הסירוב, אלא גם מטופס בדיקת המאפיינים, ממנו עלה בפירוש כי המערער נהג כשהוא תחת השפעת אלכוהול: ריח אלכוהול מהפה, הופעה מרושלת, התנהגות עליזה ועוד.

יתרה מזאת, טענה המשיבה, המערער התבקש מספר פעמים ליתן דגימת דם ואף הוסברה לו משמעות הסירוב. לעניין מזכרו של הבוחן, הרי שלטענת המשיבה, הודעת המערער ומזכרו של הבוחן נכתבו באותו התאריך וצירוף שניהם רק מחזק את העובדה שהמערער התבקש שוב ושוב למסור בדיקת דם והוא סירב, בין השאר, מהחשש שיגלו כי הוא שיכור. מדובר בממצא עובדתי מובהק, שאל לה לערכאת הערעור להתערב בו.

לעניין טענת התקר בגלגל, טענה המשיבה כי היה על ב"כ המערער להוכיח טענה זו. בית משפט קמא קבע שלא הובאה ולו ראשית ראיה לאותו התקר הנטען, המערער עצמו לאחר שנשאל במספר הזדמנויות לגבי מצב הרכב, העיד כי הרכב היה תקין וכי תקלה שהתגלתה בו לפני התאונה תוקנה. בית משפט קמא התרשם ממהימנותו וממקצועיותו של הבוחן ומשכך, ומשלא הומצאה כל ראיה אחרת על ידי ב"כ המערער, הרי שדין הערעור, לטענת המשיבה, להדחות.

לאחר שקראתי את הודעת הערעור, שמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק בית משפט קמא, נחה דעתי כי דין הערעור להדחות.

שתי עובדות שנויות במחלוקת בין הצדדים: האחת- סירובו של המערער לביצוע בדיקת דם והאם הוסברה לו משמעות הסירוב; והשנייה - חקירת התאונה ובדיקת הגלגל הימני האחורי אשר נמצא ללא אוויר לאחר התאונה.

ב"כ המערער טען כי המערער לא סירב לבצע בדיקת נשיפה ובדיקת מאפיינים, כן טען כי למערער לא הוסבר כי סירוב למסור בדיקת דם מעלה חזקה כי היה שיכור. לעניין בדיקת הרכב, טען כי הייתה זו בדיקה רשלנית ולא ראויה וכי יתכן והגורם לתאונה היה תקר בגלל.