פסק-דין בתיק עפ 70487/04

השופט ש' שוחט:

1.א.      ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום ת"א-יפו (כב' השופט דוד רוזן) בת"פ 6748/03 (להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין, הורשעו המערערים בעבירה של קבלת דבר במירמה, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ועונשם נגזר לחודשיים מאסר על תנאי שלא יעברו במשך 3 שנים מיום גזר הדין עבירה לפי סעיפים 415, 418, 420 לחוק העונשין ולתשלום קנס - המערערת סך 10,000 ש"ח, או 100 ימי מאסר תמורתו והמערער סך 5,000 ש"ח, או 50 ימי מאסר תמורתו.

   ב.      הערעור הוא על הכרעת הדין (מיום 30.12.03) ועל גזר הדין (מיום 24.1.04).

2.א.      ביום 6.7.03 הוגש נגד המערערים כתב אישום המייחס להם, בשני אישומים נפרדים, עבירה של קבלת דבר במירמה - ס' 415 לחוק העונשין.

ביהמ"ש זיכה את המערערים מחמת הספק בכל הנוגע לאישום השני והרשיע אותם בעבירה המיוחסת להם בכתב האישום בכל הנוגע לאישום הראשון, על פיו - קיבלה המערערת במירמה, דמי לידה מהמוסד לבטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בעבור עבודה, אותה לא ביצעה כלל, בקונדיטוריה השייכת למערער, בחודשים 8/1999; 9/1999; 10/1999. לטענת המשיבה, הגישה המערערת למל"ל, לאחר שילדה ביום 16.11.99, תביעה לתשלום דמי לידה תוך שהיא מצהירה, בטופס התביעה, כי במקביל לעבודתה במל"ל (שם עבדה במהלך התקופה הרלבנטית) עבדה בחודשים הנ"ל גם בקונדיטוריה וצרפה תלושי משכורת כוזבים, אותם הפיק עבורה המערער, על מנת לקבל דמי לידה מוגדלים.

המערערת

3.א.      את הכרעת הדין, המרשיעה את המערערת, ביסס ביהמ"ש קמא על הודאתה בפני חוקר המל"ל (ת/5) (להלן: "ההודאה"), שהוקלטה (ת/7) ותומללה (ת/6); על עדויות התביעה אל מול עדויות ההגנה, תוך העדפת עדויות החוקרים ועדי התביעה על פני עדותה שלה במשטרה (ת/2; ת/3) ובבית המשפט, ועוד.

   ב.      עם זאת, הודאת המערערת מילאה תפקיד מכריע בהרשעתה. ביהמ"ש קמא נמנע מלהרשיע את המערערת באישום השני שיוחס לה רק משום שבהודאתה (ת/5), "הודאה המשמשת נדבך מרכזי בראיות התביעה" כלשונו, נראה שהמערערת התייחסה לעבודתה בקונדיטוריה בתקופה נשוא האישום הראשון - כל זאת חרף העובדה שביהמ"ש הצביע בהכרעת הדין על שלל ראיות אחרות היכולות להצביע על אשמתה גם באישום השני. עובדה זו, לעניות דעתי, מדגישה את מרכזיותה של הודאת המערערת בפני חוקר המל"ל בהכרעת הדין המרשיעה אותה. אם לא די בכך, הסכימה ב"כ המשיבה, בישיבת יום 20.6.07, בתשובה לשאלתנו במהלך הדיון בערעור, כי אין די בראיות האחרות, ללא ההודאה של המערערת בפני חוקר המל"ל, כדי להביא להרשעתה, תוך שהיא מצביעה על עדויותיהן של עובדות הקונדיטוריה, המהוות אמנם ראיה חזקה, אך אין לשלול את האפשרות שבדרך כזו או אחרת, הן החמיצו את ענין עבודתה של המערערת בקונדיטוריה. ב"כ המשיבה מסיימת ואומרת "אין ספק שההודאה שלי (צ"ל "שלה" - ש"ש) היא הראיה העיקרית".

   ג.       נוכח מרכזיות הודאת המערערת טען בא כוחה נגד קבילותה, טענה שנדחתה על ידי ביהמ"ש קמא במסגרת 'משפט זוטא'.

4.         בנימוקי הערעור טען ב"כ המערערת, שוב, לאי קבילותה של ההודאה ולחילופין, למשקלה, ותקף את קביעת בית המשפט קמא בדבר הראיות אותן מצא כתומכות בה. עוד טוען ב"כ המערערת, כי מרשתו הורשעה בסעיף חיקוק בלתי הולם: על המשיבה היה לעשות שימוש בסעיף 398 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") ולא בסעיף 415 לחוק העונשין.

5.         בדיון בפנינו צמצם ב"כ המערערת, במידת מה, את יריעת נימוקיו בכל הנוגע לקבילות ההודאה וכיוון טענותיו בענין זה להפרה בוטה של זכות השתיקה וזכות ההיוועצות עם עו"ד, לאי אזהרתה של המערערת על ידי חוקר המל"ל ולקבלת ההודאה בדברי פיתוי והשאה. עוד טען ב"כ המערערת לסעיף האישום בו הואשמה והורשעה מרשתו, סעיף כללי מחמיר ולא סעיף ספציפי מקל.

קבילות ההודאה

כללי

6.         משולש הזכויות של חשוד בעבירה פלילית מורכב משלוש צלעות:

הצלע האחת - חסיון מפני הפללה עצמית. השניה - זכות השתיקה. השלישית - אזהרה. קושר בין השלשה בית המשפט העליון בע"פ 6613/99 סטיבן סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 529, 544:

"החסיון מפני הפללה עצמית מעוגן כיום בסעיף 2(2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), 1926, בסעיף 47(א) לפקודת הראיות וכן בסעיף 28(א) לחוק המעצרים. מהחסיון מפני הפללה עצמית נגזרת זכות השתיקה של חשוד, וממנה נובעת חובת החוקר, להבהיר לחשוד טרם שימסור גירסתו, כי אין הוא חייב לומר דבר. אזהרת החשוד נועדה לוודא, כי הוא ער לזכותו הבסיסית לשתוק, וכי ויתר במודע ומתוך רצון חופשי על זכות זו בעת מסירת אמרתו" (הדגשה שלי ש"ש).

אל משולש זכויות זה נלווית זכות נוספת המוקנית לחשוד שהוא במעצר, הזכות להיוועץ עם עו"ד (ס' 34(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996).

7.         משולש הזכויות האמור נועד להגן על אוטונומיית הרצון ועל חופש הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו בחקירה והוא מוצא את ביטויו בהוראת סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") הקובע, כי עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם ראה בית-המשפט שההודיה היתה "חופשית ומרצון". עמד על כך ביהמ"ש העליון בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, דינים עליון, סה 55 (להלן: "פרשת יששכרוב"). בפרשה זו מבהיר ביהמ"ש העליון, בהשראת חוקי היסוד, כי מעמדה של הזכות לאוטונומיה של הרצון החופשי התחזק לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, עד כדי הכללתה במעגל הפנימי של הזכות החוקתית לכבוד ולחירות. בהתחשב בכך, פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומיית הרצון ובחופש הבחירה של חשוד במהלך החקירה, תוביל לפסילת ההודאה שמסר לפי סעיף 12 הנ"ל. בית המשפט מדגיש את חומרת הפגיעה וקובע, כי לא כל פגיעה בזכות מוגנת של הנחקר תוביל בהכרח לפסילת קבילותה של הודאתו, לפי סעיף זה, שאחרת ייפגעו יתר על המידה ערכים נוגדים שעניינם גילוי האמת, לחימה בעבריינות והגנה על שלום הציבור. וכך קובע בית המשפט:

"פגיעה שלא כדין בזכויות האמורות במסגרת הליכי חקירה, תהווה שיקול נכבד בעת בחינת קבילותה של הודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות. זאת מאחר ופגיעה בזכויות אלה עלולה לפגוע באופן מהותי בחופש הרצון והבחירה של הנחקר במסגרת הודאתו. כך למשל, יהיה מקום לפסילתה של הודאה לפי סעיף 12, בנסיבות בהן הנאשם לא הוזהר בדבר זכותו לשתוק ולא להפליל עצמו בחקירה ובדבר זכותו להיוועץ בעורך דין והוא לא היה מודע בפועל לזכויות אלה, באופן ששלל ממנו את יכולת הבחירה האם לשתף פעולה עם חוקריו".

עם זאת, מוסיף בית המשפט העליון שאין לקבל את הגישה לפיה:

" סעיף 12 לפקודת הראיות נועד להגן על מלוא היקפן של זכות השתיקה וזכות ההיוועצות בעורך דין, באופן שפגיעה בהן תוביל בהכרח לפסילת קבילותם של הודאה לפי סעיף 12 הנ"ל. כאמור, על פי לשונו ותכליתו של סעיף 12 נועד הוא להגן מפני פגיעה משמעותית באוטונומית הרצון החופשי של הנחקר. בהתאם לכך, פגיעה שלא כדין בזכות השתיקה או בזכות ההיוועצות בעורך דין תוביל לפסילת קבילותה של הודאת נאשם במסגרת סעיף 12 הנ"ל, רק כאשר יש באותה פגיעה, על פי אופיה ועוצמתה בנסיבות הענין, כדי לפגוע באופן חמור בחופש הבחירה ובאוטונומית הרצון של הנחקר במסירת הודאתו. כך למשל, הימנעות החוקרים שלא כדין ממתן אזהרה בדבר זכות השתיקה בנסיבות בהן הוכח כי הנאשם היה מודע בפועל לזכותו לשתוק, לא תוביל לפסילת הודאתו לפי סעיף 12 לפקודת הראיות, כאשר בנסיבות אלה לא נפגעה באופן משמעותי יכולתו של הנאשם לבחור האם לשתף פעולה עם חוקריו".