פסק-דין בתיק עפ 70138/07

בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת נ' מימון-שעשוע) מיום 13/11/2006 בת"פ 3222/03 לפיו נדון המערער ל-12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, לאחר שהורשע, במסגרת הסדר טיעון, בשורה ארוכה של עבירות מס.

הערעור מופנה רק כלפי החלטת בית משפט קמא המתייחסת לאופן חישוב תקופת ריצוי המאסר בפועל, במסגרתה סירב בית המשפט לקזז מתקופת המאסר שנגזרה על המערער את תקופת המעצר בה היה עצור המערער בשל תיק אחר, אף לא את חלקה.

הרקע לסוגיה נשוא הערעור נעוץ בכתב אישום נוסף שהוגש כנגד המערער בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בת"פ 1120/04, בו מיוחסות לו עבירות רצח, הריגה, ניסיון לרצח, קשירת קשר לפשע וכיוצא בזה (להלן: "ה תיק האחר").

בתיק האחר נעצר המערער עד תום ההליכים; מעצר, בו שהה במשך שנתיים ושמונה חודשים, החל מיום 12/05/2004 ועד ליום 24/01/2007, בו שוחרר מן המעצר בהתאם להחלטת בית המשפט העליון, על רקע התמשכות ההליכים.

את המאסר נשוא התיק שבפנינו החל המערער לרצות ביום 13/11/2006.

בכתב הערעור העלה המערער טענה אחת ויחידה, ולפיה, יש לקזז את התקופה בה היה עצור המערער בתיק האחר, מתקופת המאסר בתיק שבפנינו. למעשה, עותר המערער לקזז מן המאסר רק את תקופת המעצר החל מיום 05/04/2006 וכלה ביום 06/11/2006, בהגדירו תקופה זו: " תקופת דחיה שלא נגרמה בעטיו של המבקש אלא בשל יומנו העמוס לעייפה של בית משפט קמא".

המערער ביסס טיעונו על שני אדנים:

האחד - עובדתי בעיקרו, ולפיו, יכול היה המערער ליהנות מקיזוז התקופה, לו, בית המשפט קמא היה קובע תאריך דיון מוקדם יותר, ולא היה דוחה את הדיון עד ליום 06/11/2006, יום בו הוצג בפניו הסדר הטיעון שהצדדים הגיעו אליו בינתיים.

לשיטתו, אילולא יומנו העמוס של בית המשפט היו מצטלבים 5 חודשים מתוך תקופת המאסר שהוטלה על המערער בתיק נשוא הערעור דנא, עם אותם 5 חודשים שבהם עדיין שהה במעצר עד תום ההליכים, בטרם שחרורו על ידי בית המשפט העליון בתיק האחר.

השני - משפטי בעיקרו, לפיו, ניתן להסיק מלשונו של סעיף 43 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), כי בסמכותו של בית המשפט " לשאול" תקופת מעצר מתיק אחד של נאשם ולנכותה מתוך עונש מאסר המוטל עליו לאותה תקופה, בתיק אחר. שהרי, אם יזוכה בתיק הראשון, יימצא שימי מעצרו בתיק הנ"ל לא יושבו לו ואף פיצוי כספי לא יפצה אותו על אובדן זה. 

ב"כ המערער הצהיר בפנינו, כי היה והמערער יורשע בתיק האחר, הרי שלא יבקש לקזז פעם נוספת את תקופת המעצר שתילקח, אם בכלל, בחשבון לצורך התיק שבפנינו.

לא כך סבר ב"כ המשיבה, אשר הפך את הקערה על פיה, בעיקר במישור העובדתי. לדבריו, כלל לא דחה בית המשפט את הדיון בהסדר הטיעון שהציעו לו הצדדים לתקופה של חודשים מספר בשל יומנו העמוס, ולהיפך. בישיבת בית המשפט האחרונה שהתקיימה בטרם הצגת ההסדר, ביום 05/04/2006, לא דיבר איש מן הצדדים על הסדר טיעון, אלא על מועדי הוכחות שנקבעו, על רקע יומנו של בית המשפט, תוך דחיה של מספר חודשים. רק ביום 06/11/2006, הוצג ההסדר בפני בית המשפט, והכרעת הדין בו ניתנה בו ביום. גזר הדין ניתן כעבור כשבוע, קרי ביום 13/11/2006.

מסתבר איפוא, מדברי ב"כ המשיבה - שעליהם לא יכול היה ב"כ המערער לחלוק לאור הפרוטוקולים שהוצגו לנו - כי לא יומנו של בית המשפט הוא שעמד בבסיס דחיית הדיון בהסדר הטיעון, כנטען, אלא העדר פעילות מטעם הצדדים לענין הסדר הטיעון, כולל המערער עצמו.

יתרה מזו, מן השאלות שחזרנו והצגנו בפני ב"כ המערער, הובהר לנו כי בשום שלב לא פנה איש מטעמו למעשה, לבית המשפט, בבקשה להקדים הדיון בעקבות הסדר טיעון שנקשר בין הצדדים בסופו של דבר, וממילא נשמט הבסיס העובדתי מתחת לטיעונו של ב"כ המערער בפנינו היום, בהתייחס לרקע הדחיה.

יוצא, שרק הטענה המשפטית שהועלתה על ידי ב"כ המערער נותרה בעינה, אלא שזו שוב אין בה כל טעם מיוחד, כאשר הבסיס העובדתי איננו קיים עוד.

ייאמר אף זאת, כי לפי סעיף 43 לחוק העונשין " מי שנדון למאסר תחשב תקופת מאסרו מיום גזר הדין" כאשר לבית המשפט נתונה סמכות לקבוע מועד תחילת העונש במועד אחר בהתאם לשיקול דעתו. אין צורך לומר, שלצורך הפעלת שיקול דעת זה, חייב שיקום ויעמוד בפני בית המשפט בסיס עובדתי ונימוקים ראויים המצדיקים חריגה מן הכלל הקבוע ברישא הסעיף.

בין כך ובין כך, לא מצאנו בענייננו זה, לא בסיס עובדתי ולא נימוקים כלשהם לשנות מן הכלל הקובע חישוב תקופת המאסר, מיום גזר הדין.

יודגש, הפרשה בגינה ישב המערער במעצר היא פרשה שונה לחלוטין ונעדרת כל זיקה לתיק שבפנינו, כך שממילא לא היה מקום, לקשור בין שתי הפרשות "ולשאול" ימי מעצר מן התיק האחר אל התיק הזה, גם מן ההיבט המשפטי.

הערעור נדחה. על המערער יהיה לרצות את מלוא תקופת המאסר שהוטלה עליו בתיק שבפנינו.