פסק-דין בתיק עפ 70115/08

1.         המשיב הודה והורשע על סמך הודייתו בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 334 ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

הודאת המשיב והרשעתו ניתנו כחלק מהסדר טיעון חלקי, אשר במסגרתו תוקן כתב האישום.

בהתאם להסכם, המדינה היתה רשאית לטעון לעונש מאסר בפועל ואילו המערער רשאי היה לעתור לבית המשפט שלא לשלוח אותו למאסר אלא לעבודות שירות.

עוד הוסכם על הצדדים, ביחס למשיב, כי ינתן תסקיר של שירות מבחן.

בית משפט קמא, כב' השופטת ר' גרינברג, הטילה על המשיב 10 חודשי מאסר בפועל וכן 10 חודשים על תנאי, ועל כך מערערת המדינה בפנינו, וכן חייבה אותו בפיצוי למתלונן סך 5,000 ש"ח.

2.         אלה העובדות הרלוונטיות בכתב האישום המתוקן:

המתלונן היה חברו של המשיב. המתלונן, כך על פי הנטען, ביקש ליצור קשר חברי עם מי שהיתה אז בת-זוגו של המשיב. המשיב התנגד לנסיונות החיזור של המתלונן. בתאריך 11.7.07 שהה המשיב בקיוסק, פיצוציה, השייך לו, בבני ברק.

 המתלונן הגיע למקום, על פי הנטען כדי לקנות סיגריות במקום.

המשיב דרש ממנו לא להתקרב למקום ולהתרחק מבת-זוגו ומהקיוסק אחרת יפגע בו.

לאחר עוד חילופי דברים התפתחה בין השניים תגרה קלה, במהלכה נטל המשיב בקבוק ריק מזכוכית וחבט בראשו של המתלונן. הבקבוק התנפץ, או אז נטל המשיב שברי בקבוק וחתך את המתלונן במספר אזורים בגופו.

למתלונן נגרמו חבלות חיתוך בידו השמאלית, ידו הימנית, בפניו, בית שחי שמאל ובעוד חלקי גוף אחרים. כתוצאה מפצעי הדקירה והחיתוך שגרם המשיב, נזקק המתלונן לטיפול רפואי בבית החולים,  שכלל תפרים, הדבקות החתכים וסגירה בסיכות מתכת.

במסגרת הסדר הטיעון רשאי היה המשיב "לפרט את השתלשלות העניינים" הרלוונטי לשיטתו. במסגרת הסדר זה סיפר כי הוא עמד להנשא לבת-זוגו, המתלונן היה חברו בעבר והוא שהכניס אותו לעבודה וקירב אותו לביתו.

חרף בקשות חוזרות ונשנות, לטענתו, שהופנו למתלונן שלא "יתחיל" עם ארוסתו, המשיך המתלונן לנסות ליצור עמה קשר וכך קרה מה שקרה.

לטענת הסניגור, הארוסה היתה באותו לילה שבו מדובר לבדה, בקיוסק, והזעיקה את המתלונן (למרות שלא זו התמונה המצטיירת מעובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה המשיב)

בהודעת הערעור כמו גם בטיעונה בפנינו הדגישה את החבלות שמדובר בהן, ובמיוחד בכך שהמשיב לא מסתפק בהנחתת בקבוק בראשו של המתלונן, אלא נטל לידיו שבר זכוכית וחתך אותו כמפורט לעיל. המדינה הציגה לנו, כמו בבית משפט קמא, את תמונתו של המתלונן לאחר אותם חתכים והתמונות אכן מצביעות על היקף החבלות שדובר בהן.

המדינה מדגישה את הצורך להלחם בתופעת האלימות, שעל כן היא סבורה שהעונש שהטיל בית משפט קמא מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

הסניגור מצדו מדגיש את הנורמטיביות ודרך חייו של המערער עד לאותו ארוע. מדובר במי ששרת בצבא, אין לו הרשעות קודמות, עבד לאורך השנים, המשיב הבין את חומרת מעשיו, הביע חרטה, גילה אמפתיה למתלונן, מדובר בארוע חד-פעמי, שעל כן משסבר בית משפט קמא כי 10 חודשים מייצגים את נקודת האיזון - אין מקום להתערב בכך. הדגש, כך לטענת הסניגור, צריך להיות העובדה שהמשיב נושא עונש מאסר מאחורי סורג ובריח ולא על תקופת המאסר שנקצבה.

שקלנו את טיעוני הצדדים ודעתנו היא כי ערעור זה בדין יסודי.

אין לך בית משפט במדינת ישראל שלא הביע את הצורך במלחמה עקבית וחסרת פשרות בנגע האלימות, בתת-תרבות הסכין (ולענין זה שברי בקבוק - סכין הם) ובצורך בענישה מחמירה כחלק מאותה מלחמה חסרת פשרות.