פסק-דין בתיק עפ 70004/08

נגד המשיב הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בתל-אביב (ת"פ 6655/06)  ובה יוחסה לו עבירה של איסור החזקה או הנהלה של מקום שבו מתנהלים משחקי מזל, עבירה על סעיף 228 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

בית משפט קמא, כב' השופט ד' בארי, זיכה את המשיב בשלב של "אין להשיב לאשמה" ועל  כך מערערת המדינה בפנינו.

את השתלשלות הדברים בתיק זה יש להתחיל מחקירת המשטרה, ולאחר מכן בבית המשפט.

את גלגלי החקירה הניע במקרה זה המשיב עצמו. המשיב פנה למשטרה בעקבות  פשיטת המשטרה והודה בפה מלא כי הוא החזיק במקום שמדובר בו אשר בו נוהלו הימורים ומשחקי מזל.

בתשובה לכתב האישום כפר המשיב בעבירה המיוחסת לו. סניגורו טען, כי " למרות הודאתו של המשיב, כאילו הוא זה שהחזיק וניהל את המקום... העדות שלו אינה סבירה ולמרות שיקשה עלי לטעון טענות זוטא, אני סבור שיש לי טענת הגנה".

התיק נקבע לשמיעת ראיות. הודאתו של המשיב במשטרה הוגשה ללא התנגדות וללא בקשה לניהול משפט זוטא. בנוסף לו העידו שלושה עדי תביעה והוסכם על כך שהחומר בתיק החקירה יוגש לעיונו של בית המשפט.

בין העדים שהעידו, היה גם חוקר משטרה שאמר, בין היתר, כי "היתה לי תחושה שהוא בעצם 'קוף' של מישהו, קוף בתחום ההימורים זה אדם שבעל מועדון משלם לו כסף כדי שהוא יבוא למשטרה ויגיד שהוא בעל מקום"

לאחר עיון בראיות שבפניו, לרבות העדות שצוטטה לעיל, קבע בית משפט קמא כי אין מקום לחייב את המשיב להשיב לאשמה. בלשונו של בית משפט קמא: " ניתן לומר באופן חד וברור, כי הודאתו של הנאשם היא בגדר אחד המקרים הנדירים ביותר שבו רשאי בית משפט לקבוע כבר בשלב זה שאין לסמוך על אותה הודאה...".

חיזוק למסקנתו ראה, כאמור, בית משפט קמא באותה עדות שצוטטה ולפיה גם המשטרה חשדה בזמן אמת, כי המשיב איננו מנהל המקום וכי הוא רק "'קוף" או איש קש שנועד לפטור את המנהלים האמיתיים מאחריות למעשיהם.

על החלטתו של בית משפט קמא מערערת המדינה בפנינו ודעתנו היא כי ערעור זה בדין יסודו.

בהודעת הערעור שמה המדינה את הדגש על מסלול חלופי ולפיו היה על בית משפט קמא לעשות שימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982 (להלן: חסד"פ) ולחייב את המשיב להשיב לאשמה, אם לא בעבירה שיוחסו לו בכתב האישום, כי אז בעבירה של שיבוש הליכי משפט. המשיב הוא זה שפנה למשטרה והודה, כאשר הוא יודע, ככל הנראה, כך על פי טענתו, שהודאתו איננה אמת והוא מוסר גירסת שקר במשטרה.

לשיטתנו, את הדגש יש לשים לא על מסלול החלופי, כי אם על המסלול המקורי, קרי - העבירה שיוחסה למשיב בכתב האישום.

מושכלת יסוד ככל שהדברים אמורים לענין חיוב להשיב לאשמה היא, כי די בראיות בסיסיות אפילו הן קלושות, כדי לחייב נאשם לענות לאאשמה וראה לענין זה ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' רפאל כחלון, פ"ד לב(1) 170(1977) ; ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' זבולון שדני, פ"ד לה(2) 757

(1981).

בגדר ראיות בסיסיות, הודאת נאשם שניתנה לכל הדעות מרצון טוב וחופשי, שהרי המשיב בא מיוזמתו למשטרה מבלי שאיש פנה אליו והודה בפה מלא בעבירה של החזקה וניהול מקום להימורים ומשחקי מזל - די בה.

לעניינו, אין צורך אפילו להסתפק בהודאה, שהרי בנוסף להודאה היו ראיות נוספות. המשיב הציג במשטרה את חוזה השכירות על שמו, ומה לך ראיה טובה ומובהקת יותר לתמיכה בהחזקתו ובשליטתו, לכאורה, במקום האמור.

כל הראיות שציטט בית משפט קמא - מקומן בשלב השני לאחר שתשמע גרסתו של המשיב, אם יבחר להסביר לבית המשפט מה ראה לפנות למשטרה ולהודות בעבירה, שאותה על פי גירסתו דהיום, לא ביצע.

אם יבחר המשיב בעדותו להתנער מדברים שאמר בהודעה במשטרה, תהיה התביעה רשאית לעתור להרשעת המשיב בעבירה חלופית של שיבוש הליכי משפט. הנאשם יוזהר על כך ותינתן לו הזדמנות להתגונן גם נגד האשמה החלופית.

נעיר עם זאת, כי לאור מכלול הנסיבות בתיק זה  והדרך המניפולטיבית הברורה שבה נקט המשיב, גם טענת התביעה ולפיה היה מקום לחייב את המשיב להשיב לאשמה בעבירה על פי סעיף 244 (שיבוש הליכי משפט) תוך עשיית שימוש בסעיף 184 לחסד"פ - אינה מופרכת.