פסק-דין בתיק עפ 674/05

בפנינו ערעור על הכרעת הדין ולחילופין על גזר הדין שניתן ב-ת.פ 7333/99 בביהמ"ש השלום בחיפה (כב' הש' כ. חיר). ביהמ"ש קמא הרשיע את המערער בעבירה של ה חזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א)(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים, התשל"ג - 1973 (להלן: "פקודת הסמים") וגזר עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים וכן מאסר מותנה למשך 15 חודשים.

א.         השתלשלות העניינים

1.         כנגד המערער הוגש ביום 29/8/98 כתב אישום בביהמ"ש השלום בחיפה המייחס לו עבירה של החזקת סם מסוכן מסוג קוקאין שלא לצריכה עצמית בכמות של 6.8 גרם, שהוחזקה ב- 3 שקיות (להלן: "האישום הראשון").

2.         עם פתיחת משפטו, המערער שלא היה מיוצג, הודה בהחזקת הסם וביקש לצרף תיק נוסף שהיה תלוי ועומד נגדו (ת.פ 2866/00), שעניינו עבירה של אחזקת סם מסוג קוקאין בכמות של 1.48 גרם, שהוחזקה ב- 2 אריזות (להלן: "האישום השני").

3.         ביהמ"ש קמא הרשיע את המערער, בהמשך להודייתו, בעבירות המיוחסות לו בשני התיקים וגזר את עונשו למאסר מותנה בלבד. ביהמ"ש קמא ציין כי למרות שמדובר בסם מסוכן ולמרות שהמערער כבר ריצה בעבר עונש מאסר בפועל, הוא מוצא לנכון ליתן למערער הזדמנות להשתקם ולחזור למסלול נורמטיבי (להלן: "פסה"ד או גזר הדין בגלגולו הראשון").

4.         המדינה ערערה על קולת העונש. בשלב הערעור, מונה למערער סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית, כדי שייצגו בערעור. בשלב זה, לטענת המערער בערעורו, הוסברה לו משמעות הרשעתו ובעקבות כך הוא הגיש ערעור נגדי, בו ביקש לבטל את הרשעתו ולאפשר לו להוכיח את טענתו כי החזיק הסם לשימושו העצמי. לטענתו, סבר לתומו כי הוא מורשע בהחזקת סם לשימושו העצמי.

5.         ערעור המדינה על קולת העונש וערעור המערער על הרשעתו נדונו במאוחד בפני ביהמ"ש זה (בהרכב שונה). בית-משפט זה סבר כי הנסיבות מלמדות שהעובדה שהמערער לא היה מיוצג בערכאה קמא אינה מצדיקה ביטולו של פסק הדין של ביהמ"ש קמא. יחד עם זאת נקבע, כי קיים ספק, האם המערער היה ער לכך שעצם ההחזקה של כמות מסחרית אינה סותמת את הגולל על טענתו שלא הייתה לו כוונה לסחור בסם זה אלא להשתמש בו בעצמו. לפיכך, ביטל ביהמ"ש זה את פסק הדין של ביהמ"ש קמא והורה כי התיק יוחזר לביהמ"ש קמא, לצורך בירור השאלה העובדתית, שנטל הוכחתה על כתפי המערער ושעניינה האם הסם שנתפס בחזקת המערער, בשני האישומים, נועד לשימוש עצמי. כן נקבע כי המערער יוחזק כמי שהודה בהחזקת הסם.

6.         לפיכך, נדון עניינו של המערער בשנית בביהמ"ש קמא. לאחר שמיעת ראיות בתיק, שב ביהמ"ש קמא והרשיע את המערער בעבירה של החזקת סמים שלא לשימוש עצמי (להלן: "הכרעת הדין השנייה"). נקבע, שלא הפריך את החזקה הקבועה בפקודת הסמים. בימ"ש השלום דחה את טענת המערער כי הסם נועד לשימושו העצמי וציין, בין השאר, כי במשפטו, בגלגולו הראשון, הודה המערער בהחזקת סם שלא לשימוש עצמי. כמו כן, צויין כי המערער אינו עובד ולפיכך לא הצליח להסביר מהו המקור הכספי למימון סם הקוקאין שהוא צורך. עוד הסתמך ביהמ"ש קמא בהכרעת דינו על כך שברשות המערער נתפס משקל אלקטרוני לשקילה עדינה. יצוין, כי ביהמ"ש הסתמך בהכרעת דינו על נימוקים נוספים שהביאו למסקנתו נשוא ערעור זה.

7.         בהמשך, דן ביהמ"ש קמא את המערער ל- 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות "בהתאם לחוות דעת הממונה". אלא, שבשל עמדתו השלילית של הממונה על עבודות השירות, הורה ביהמ"ש קמא על ריצוי עונש המאסר בבית הכלא (להלן: "גזר הדין בגלגולו השני").

8.         הערעור שבפנינו מופנה, כנגד הכרעת הדין השנייה ולחילופין, כנגד גזר הדין בגלגולו השני.

ב.         הטענות בערעור

1.         לטענת המערער, שגה ביהמ"ש קמא משביסס את הכרעת הדין השנייה על הודיית המערער במשפטו בגלגולו הראשון בהחזקת הסם, שלא לצריכה עצמית. לטענת המערער, עניין זה כבר הוכרע בביהמ"ש המחוזי שקבע, כי אין בהודיה כדי ללמד על השימוש שנעשה בסם (עצמי או מסחרי). עוד נטען, כי הדבר מלמד כי לביהמ"ש קמא הייתה דעה מגובשת מראש בעניינו של המערער.

2.         עוד נטען, כי המערער עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להפרכת החזקה לפיה החזקת כמות כמו זו שנתפסה בחזקתו מלמדת כי אין המדובר בשימוש עצמי. המערער הביא ראיות המעידות על התמכרותו לקוקאין.

3.         עוד נטען, כי קביעת ביהמ"ש קמא לפיה יש לייחס לחובת המערער את העובדה שלא הביא לעדות את חברתו באותה עת, שהיתה עמו בעת שנתפס (במסגרת האישום הראשון), הנה שגויה. היה זה מתפקידה של המשיבה להביאה לעדות ובנוסף, האירוע ארע לפני שנים ואותה חברה לשעבר אינה בארץ ואין לה כל קשר עם המערער.

4.         לחילופין טוען המערער, כאמור, כנגד חומרת העונש בגזר הדין השני. אליבא דהמערער, משנגזר דינו בגזר הדין בגלגולו הראשון למאסר מותנה בלבד,  אין הצדקה לכך שבגזר הדין השני, שניתן 4 שנים מאוחר יותר ושנסוב סביב אותן עבירות, יקבל המערער עונש חמור יותר.

עוד נטען בהקשר זה, כי עיוות הדין מתחדד נוכח העובדה שביהמ"ש קמא התכוון שהמערער ירצה המאסר בעבודות שירות אך נאלץ לבסוף, בשל המלצתו השלילית של הממונה, להורות על ריצוי המאסר בפועל. ביהמ"ש קמא ציין, כי אינו מוסמך לשנות את העונש לנוכח עמדת הממונה. לטענת המערער, היה ביהמ"ש קמא מוסמך לעשות כן.

ב"כ המשיבהביקשה לדחות הערעור שכן הכרעת הדין מבוססת על ממצאי מהימנות. היא עמדה על הסתירות הרבות בגרסאות המערער. עוד הצביעה, על הראיות התומכות בהכרעת דינו של ביהמ"ש קמא.

ב"כ המשיבה ביקשה לדחות גם את הערעור לעניין גזר הדין.

ג.          דיון