פסק-דין בתיק עפ 669/06

1.         המערער, אחמד ויסאם, הורשע בבית משפט קמא (בית משפט לתעבורה עכו), בגין שני כתבי אישום:

א.         ת 2896/03 - הרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות, על כך שנהג בתאריך 11.10.02 בכביש 805 ברכב מזדה מסחרי, בהיותו שיכור, וזאת לפי בדיקת אלכוהול בדמו.

ב.         ת 8625/03- הרשעה בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, וכן סירוב להבדק. בתאריך 1.11.03, בשעה 03:40, נהג המערער ברכב מיצובישי מסחרי ברחוב שזר בנהריה, בהיותו נתון תחת השפעת משקאות משכרים, ובאותו מעמד סירב למסור דוגמא של דמו לפי דרישת שוטר.

בשני התיקים קוימו ישיבות רבות. בתיק הראשון (2896/03) הודה תחילה הנאשם,  לאחר מכן חזר בו מהודאתו, ובתאריך 27.7.04 חזר בו מכפירתו. בתיק השני (ת 8625/03) כפר הנאשם בעובדות, ונשמעו ראיות. ביום 17.5.05, בעת שנשמעו טיעונים לעונש בתיק האחר (ת 2896/03), ביקש הנאשם להודות ולצרף את התיק ת 8625/03. ביום 2.6.05 ניתן איפוא גזר הדין לגבי שני כתבי האישום.

2.         בית משפט קמא קבע, כי לאור תופעות השכרות בנהיגה ההולכת ומתרחבת, שומה על בתי-המשפט לתרום את חלקם "במאבק הלאומי כנגד הקטל בכבישים בהטלת עונשים משמעותיים על אלה המרהיבים עוז להסיע כלי רכב ברשות הרבים כאשר שכרות מכרסמת ביכולתם לשלוט בהם". בית המשפט הזכיר את הנסיבות לקולא שצוינו על ידי הסניגור, דהיינו, העבירות בוצעו כמה שנים לפני מתן גזר הדין; המערער חדל לפי הנטען משתיית אלכוהול, עובד כטייח, ונזקק לרכבו לשם פרנסתו. ואולם, מאחר שמדובר בנאשם שהורשע בגין שתי עבירות שעניינן נהיגה בשכרות, ולנוכח עברו התעבורתי המכביד (35 הרשעות קודמות), סבר בית המשפט, כי יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני השיקולים האישיים.

            בית המשפט דן את המערער לשלושה חודשי מאסר בפועל, שמונה חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 2,500 ש"ח, פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים בפועל, הפעלת 3 חודשי פסילה במצטבר (בניכוי 60 ימי פסילה מינהלית), וכן 6 חודשי פסילת רישיון על תנאי.

            הדיון להשלמת עונש המאסר נדחה, כדי לקבל חוות דעתו של הממונה. ואולם, המערער נמצא בלתי מתאים לבצע עבודות שירות, ולפיכך הורה בית המשפט, ביום 8.2.06, כי העונש ירוצה בכליאה ממש.

3.         לפניי ערעור על חומרת העונש. ב"כ המערער, עו"ד כנעאנה, טען אומנם לגופו של עניין, אך טענתו המרכזית לא הייתה שיגרתית, והיא תידון להלן.

            לגופו של עניין טען הסניגור, כי המערער הוא אדם צעיר. העבירות שבהן הורשע אירעו בעבר, ואין הן מאפיינות אותו, באשר אין הוא מכור עוד לטיפה המרה. היום מנהל הוא חיים "נורמטיביים". המערער הודה, חסך מזמנו של בית המשפט, והתחרט על מעשיו. לחלופין       טען הסניגור, כי לא היה מקום לקבוע שהמערער לא ירצה את עונשו בעבודת שירות. על טענות אלה השיבה ב"כ המאשימה, כי אין כל חומרה בעונשים שהוטלו, גם אם מתחשבים בטיעונים לקולא. ההיפך הוא הנכון, לאור חומרת העבירה בה מדובר, שנעברה בשתי הזדמנויות, סכנתה והתפשטותה.

4.         אומר מיד, שאילו זו בלבד הייתה זירת המחלוקת, כי אז לא הייתי מוצא מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא, על כל רכיביו. לא ארחיב מעבר לכך, נוכח התוצאה הסופית אליה הגעתי במקרה זה.

5.         ברם, טענת הערעור המרכזית היא, כי הודאתו של המערער באה בעקבות "הצעתו" של השופט קמא, כי המערער יודה, והעונש שיוטל עליו הוא פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 18 חודשים בלבד.

הסניגור הדגיש, כי במקרה זה: "אין מדובר בהסדר שנרקם בין הצדדים ונדחה על ידי בית המשפט אלא מדובר בקבלת המלצת בית המשפט להודות ולקבל עונש של 18 חודשים פסילה ולא מעבר לכך".

לא זו בלבד, אלא שהסניגור עמד על כך, כי השופט קמא כתב בתיק בית המשפט, בכתב ידו, את הצעתו. משעיין הסניגור בתיק בית המשפט, הציג בפניי רישום על גבי כריכת התיק הפנימית, ששם נרשם בכתב יד: " 16 חודש ב-2 תיקים" (ההדגשות במקור). בכך ראה הסניגור סימוכין לטיעוניו. עוד יצוין, כי עיון בתיק בית משפט קמא מעלה, כי בישיבה ביום 16.1.05 נרשם בפרוטוקול מפי הסניגור: "שמעתי את הצעת בית המשפט לסיים את התיק הזה והתיק הנוסף".

בנסיבות אלה, ביקשתי את התייחסותו של השופט קמא לטענות הסניגור.

6.         ב"הודעת הבהרה" שכתב השופט, הוא ציין תחילה, כי לאור זאת שגזר דינו ניתן לפני תשעה חודשים, ומאז הוא דן באלפי תיקים, הרי התייחסותו מתבססת על עיון בפרוטוקולים. השופט מבהיר, כי הרישום בכריכה הפנימית הוא אכן בכתב ידו. בשלב כלשהו הוא אכן הציע לצדדים "הסדר טיעון ועל פיו יושת על הנאשם, בין היתר, פסילה לתקופה של 16 חודשים. הרישום הנ"ל מתייחס לרכיב הפסילה ואינו ממצה את כל מרכיבי העונש". השופט מעריך, כי מועד ההצעה היה ביום 16.1.05, דהיינו, לאחר שהמערער כבר הודה בעבירה המיוחסת לו בתיק 2896/03. עוד הפנה השופט לטיעוני הצדדים לעונש מיום 17.5.05. בטיעונים אלה ביקשה המאשימה להטיל על המערער מאסר בפועל ופסילה שלא תפחת מפסילת המינימום (24 חודשים). ואילו הסניגור ביקש, שלא יוטל עונש מאסר בפועל, או לחלופין כי יומר בעבודות שירות. הסניגור לא הזכיר ולו ברמז את ההצעה שהוצעה על ידי השופט בעבר. לאור כל זאת ציין השופט, כי הצעתו באותו מועד "כבר לא הייתה רלוונטית".

7.         מטבע הדברים התרכזו טיעוני הצדדים בנקודה זו של "הצעת" בית המשפט. הסניגור הסכים, כי העובדה שההצעה ניתנה ביום 16.1.05 מלמדת, כי לא הייתה הודאה בשני התיקים בעקבות הצעת בית המשפט. ואולם, לדבריו, ההודאה בתיק השני וצירוף תיק זה באו בבירור בעקבות הצעת בית המשפט, וכאשר הסניגור ומרשו סמכו על כך, שהעונש אשר הוצע ע"י השופט הוא העונש שיוטל. הסניגור גם הסכים לכך, שהשופט לא התייחס בהצעתו לרכיב המאסר, ואולם לדברי הסניגור, הוא ומרשו הבינו מכך שעונש מאסר לא יוטל, שהרי השופט הזכיר עונש פסילה בלבד. באשר לטיעוני הצדדים לעונש ביום  17.5.05, הרי שלדברי הסניגור הוא ראה עצמו מנוע אז להזכיר לבית המשפט אותה הצעה. התביעה ביקשה אומנם מאסר בפועל, אך קורה לא אחת, לדבריו, שהתביעה מבקשת זאת "מצוות תביעה מלומדה", ביודעה שמבוקשה לא יתקבל.

8.         ב"כ המאשימה ביקשה שלא לקבל טענות אלה, ולדחות את הערעור. היא ציינה, כי מתרשומות התובע בבית משפט קמא עולה אומנם אותה הצעה של בית משפט קמא. ואולם, לדבריה יש רישום שלפיו, שכאשר הציע השופט את הצעתו, הודיע התובע: "ובקול רם, שזה לא מחייב אותי, גם לבית המשפט וגם לסניגור". מדובר בנאשם שהיה מיוצג, ולאור כל זאת, לא יכולה לעלות כאן לדעתה טענת ה"הסתמכות"; שהרי המערער וסניגורו ידעו, כי אם יוטל העונש שהוצע על ידי בית משפט, כי אז תערער על כך התביעה. ב"כ המאשימה סבורה, כי הטיעון לעונש מצד התביעה ביום 17.5.05 היה אמיתי, והיא גם מסופקת מאוד, אם אכן היה מבקש הסניגור שלא להטיל מאסר בפועל, ולחלופין מבקש כי העונש ירוצה בעבודות שירות, אילו מצב הדברים היה כפי שביקש לצייר.

9.         תיארתי באופן מפורט את השתלשלות הדברים והטיעונים הנוגעים לאותה "הצעה" של בית משפט, שאין חולק על עצם קיומה, אלא רק על פרשנותה (או היקפה) בעת הינתנה, ועל תקפותה לאחר מכן. דומני שאיני צריך להרחיב דברים על כך שהייתה כאן תקלה, וכי מקרה זה יכול להדגים, מדוע על בית משפט להיזהר ממעורבות יתר סביב הסדרי טיעון, ובוודאי שלא לעשות עצמו צד להם; ראו ע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו   (1) 543, 552-553; ע"פ 5518/91 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מו(3) 525, 526-528; ע"פ 6989/99 מדינת ישראל נ' ביטון, פ"ד נד(1) 226, 227-229; ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 614-620.

            לגבי מקרה זה שבפניי יש לדייק: אין מתעוררת כאן בעייה של כיבוד הסכמי טיעון, כאשר ביהמ"ש סוטה ממה שהוסכם בין התביעה לסניגוריה. אין מתעורר כאן אף הקושי של בית משפט העושה עצמו צד להסכם, ומטיל עונש שנראה לתביעה קל מדי. כאן טוען למעשה הסניגור, כי ביהמ"ש הוא שהציע את ההצעה העונשית שהביאה להודאת הנאשם בתיק השני, ולאחר מכן בית המשפט עצמו לא קיים את הצעתו שלו! אכן, הבאתי לעיל את הבהרותיו של כבוד השופט קמא; ואולם, "מקרא אינו יוצא מידי פשוטו", ובסופו של יום, לאחר שנהפוך בדבר לכאן ולכאן, אין תשובה משכנעת לטענתו של הנאשם, שיבוא ויאמר: "בתיק 8625/03 כפרתי באשמה. השופט עצמו הציע, כי אודה ועונשי יהיה 16 חודשי פסילה בשני התיקים. סניגורי הבטיח לשקול את הצעת בית המשפט, והודיע למעשה לאחר מכן בשמי, כי ההצעה מתקבלת. אלה הן נסיבות הודייתי, והנה בא בית המשפט עצמו ומוסיף חודשי פסילה לעונש המוצע; ולא זו בלבד, אלא שמוסיף הוא עונש מאסר בפועל, שלא הזכיר כלל קודם לכן, ועל-כן הנחתי שלא יוטל עליי". גם לאחר הבהרותיו של בית המשפט - נראה כי מראית פני הצדק עלולה להיפגע במקרה זה, ולמצער ספק קיים כאן. במצב מביך זה, אין מנוס לדעתי מלבטל את גזר דינו של בית משפט קמא, ואת הודאתו של המערער בתיק 8625/03, ולהחזיר את התיק לבית המשפט קמא לשלב שלפני הצעתו של בית המשפט.