פסק-דין בתיק עפ 630/05

השופט ר. שפירא:

1.         הרקע לערעור:

בפנינו ערעורה של מטעי גן (המערערת) על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' סגן הנשיא השופט סברי מוחסן) בת.פ. 1537/99. הערעור מוגש הן כנגד ההרשעה (הכרעת דין מיום 9.2.05) והן כנגד חומרת העונש (גזר דין מיום 21.6.05).

המערערת הורשעה בעבירות של ביצוע עבודות בניה על חלקה 11 בגוש 10023 (להלן: "המקרקעין") ללא היתר בניה כדין, בניגוד להוראות סעיפים 145, 204(א)(ב) ו- 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). בכתב האישום מואשמים הנאשמים (המערערת ומנהליה) כי ביולי - ספטמבר 1997 ו/או בסמוך לכך ביצעו את העבודות הבאות במקרקעין, אשר היו בבעלותם ו/או החזקתם, ללא היתר:

-         הקמת גדר מעמודי ברזל ורשת.

-         הקמת קונסטרוקציה מצינורות ברזל מכוסים ביריעות פלסטיק שקוף בשטח של כ- 2,500 מ"ר.

-         הקמת שני מבנים מקירות עץ וגג פלסטיק בשטח של כ- 60 מ"ר.

-         הקמת פרגולות מקונסטרוקציית עץ בשטח כולל של כ- 140 מ"ר.

-         הקמת מבנה מקונסטרוקציית ברזל מכוסה בד ברזנט המשמש לחנות רהיטים עתיקים ובגדים בשטח של כ- 180 מ"ר.

בימ"ש קמא הכריע בטענת אין להשיב לאשמה אשר נטענה על ידי ב"כ הנאשמים 1-4 (המערערת ומנהליה) כי יש להיעתר לבקשתם של הנאשמים 2-4 (מנהלי המערערת) ולזכותם מכל אשמה, אך לגבי המערערת הורה כי עליה להשיב לכתב האישום.

בהכרעת הדין שניתנה על ידי בימ"ש קמא נקבע כי יש לזכות את הנאשמים 2-4 מהעבירה המיוחסת להם, מאחר שהם לא רשומים בדו"ח ת/1 כבעלים של המקרקעין ומאחר שהעדה גב' ורשבסקי אהובה, ממחלקת פיקוח בניה, העידה כי לא פגשה בנאשמים 2-4 בעת שביקרה במקרקעין בשנת 1997 וגם לא הצליחה לומר כיצד רשמה את שלושת הנאשמים כמחזיקים. כן נקבע כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום המערערת הייתה בעלת זכות הבעלות במקרקעין ולכן כדין הוגש נגדה כתב האישום.

בימ"ש קמא קבע כי המערערת ידעה על ביצוע העבירה מאחר שחתמה על בקשה להיתר בניה ועובדה זו מוכיחה כי עד לאותו מועד לא ניתן היתר והמבנים שהוקמו הוקמו ללא היתר. על כן, המערערת שחתמה על הבקשה להיתר בניה, ידעה באותו מועד כי אין היתר למבנים שהוקמו ולא נקטה בכל ההליכים הנאותים לקיום הוראת החוק והתקנות.

בגזר הדין, שניתן ביום 21.6.05, נקבע כי מאחר שהמערערת מבצעת במבנים שימוש עסקי, מאחר שמדובר במשתלה ולא בחממה, על המערערת לשלם את האגרה על מבנה של משתלה. כן נקבע כי אין להטיל על המערערת כפל אגרה, מאחר שעל החלקה לא חלה תב"ע כלל. על כן, נגזר על המערערת קנס בסך 30,000 ש"ח, חתימה על התחייבות כספית וכן הוטל על המערערת תשלום אגרה בסך 126,444 ש"ח לגבי המשתלה וסך של 896 ש"ח לגבי הפרגולה. כן נקבע כי על המערערת להרוס את המבנה בתוך 18 חודשים אם לא יושג היתר כדין.

כאמור, מערערת המערערת הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין.

2.         טענות הצדדים:

המערערת טוענת כי שגה בימ"ש קמא כאשר הרשיע את המערערת בעבירות המיוחסות לה וזאת בהסתמך על הוראות סעיף 208 לחוק התכנון והבניה ואך ורק בגין היות המערערת בעלים של המקרקעין בהם נעברה העבירה ומבלי שהייתה למערערת כל מעורבות בביצוע עבירת הבניה. עוד טוענת המערערת כי קמה לה ההגנה מכוח סעיף 208(ב) לחוק.

לטענת המערערת טעה בימ"ש קמא משלא קבע כי משזוכו מי שנטענו להיות מנהלי המערערת, הרי שלא יכולה הייתה לקום כל חזקת ידיעה של המערערת על ביצוע העבירה ולכן הייתה המערערת בחזקת מי שלא ידעה על ביצוע העבירה. זאת משום שאין חברה יכולה להיות בחזקת יודעת אלא ע"י ובאמצעות ידיעתם של מנהליה. כאמור, מנהלי החברה זוכו מהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

עוד טוענת המערערת כי אמנם הפסיקה קבעה כי עצם החתימה על בקשה להיתר בניה מעידה על ידיעה על דבר ביצועה של העבירה אולם דברים אלה נאמרו לגבי בקשה להתיר שימוש חורג במבנה, שהיא מטבעה עבירה המתמשכת והולכת ואין הדברים נכונים לגבי עבירת בניה ובמיוחד עבירת בנית חממה, שארכה מספר ימים בלבד.

לטענת המערערת שגה בימ"ש קמא כאשר לא קיבל את עדויות ההגנה לפיהן לא היה למערערת מזה שנים רבות כל קשר לקרקע האמורה, אשר הוחזקה על ידי קיבוץ גן שמואל. לטענת המערערת עוד בשנת 1991 העבירה המערערת את זכויות השימוש והניצול, לרבות החזקה, בקרקע לקיבוץ גן שמואל מכוח מסמך נ/4 וכבר בו התחייב הקיבוץ כלפי המערערת לנהוג במקרקעין בגבולות החוק ולהשיג את כל הרשיונות וההיתרים הנדרשים לכל פעולה שיחפוץ לעשות בם. עוד טוענת המערערת כי גם כאשר הקיבוץ השכיר שנים לאחר מכן את המקרקעין לאלה שביצעו את העבירה, טרח ופירט הקיבוץ בחוזה השכירות (נ/8) כי המושכר הינו שטח קרקע ופירט את חובת השוכר בהשגת כל היתר ורשיון מהנחוצים להפעלת עסקו במושכר וכו'. על כן, ובהתחשב בכך כי כעולה מעדות העד ילין המערערת הייתה מנותקת מהקרקע, טוענת המערערת כי עומדת לה ההגנה מכוח סעיף 208ב' לחוק.