עיקרו של הערעור שבפניי נסוב על כך שהופעל במקרה זה לפי גזר הדין נשוא הערעור (בתיק 7588/01 ו-7589/01; השופט י' בכר) עונש מאסר על תנאי בן 10 חודשים, שהוטל על המערער ביום 7.6.98 (בתיק5347/98).

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ובחינת הבעיה המשפטית המתעוררת כאן, הגעתי לכלל מסקנה כי התנאי איננו בר הפעלה, לאור זאת שתקופת התנאי הסתיימה שלוש שנים לאחר שהתנאי הוטל, היינו ביום 6.6.01, כלומר לפני שנעברה העבירה של נהיגה בזמן פסילה נשוא הערעור שלפניי. במקרה זה, דומני כי טוב ייעשה, אם גזר הדין יבוטל, והתיק יוחזר לבית המשפט קמא, לשם קביעת העונש מחדש.

הנימוקים לפסק דין זה יינתנו עד מחר בשעה 12.00 ויועברו לצדדים.

גזר הדין מבוטל אפוא, והתיק מוחזר לבית המשפט קמא לקביעת העונש מחדש. אני מניח שביהמ"ש יקבע בהקדם מועד לגזר הדין, לאור התמשכותם של ההליכים במקרה זה.

הערבויות שהוטלו על ידי ביהמ"ש קמא יעמדו בעינן.

ניתן היום כ"ו בתמוז תשס"ה (2 באוגוסט 2005), במעמד הצדדים.

נימוקי פסק הדין

כללי

1.         ביום 7.6.98 הורשע המערער, עאלם חוסאם, בבית המשפט לתעבורה בעכו (ת. 5347/98; השופט מ' ארגמן) בעבירה של נהיגה בזמן פסילה (וכן בעבירה של נהיגה ללא ביטוח תקף). באותו יום נגזר דינו. בית המשפט דן את המערער לשישה חודשי מאסר בפועל, וקבע כי על אופן ריצוי תקופת המאסר יחליט לאחר קבלת חוות דעת מהממונה על עבודת שירות. כמו כן נדון המערער "למאסר של עשרה חודשים וזאת על תנאי למשך שלוש שנים". התנאי היה שהמערער לא יבצע עבירה של נהיגה בזמן פסילה (להלן: "גזר הדין הראשון"). ביום 18.10.98 החליט בית המשפט, כי המערער ירצה את ששת חודשי המאסר בעבודת שירות, וזאת החל מיום 1.11.98. עונש זה בוצע.

            ביום 10.3.05 הורשע המערער, לאחר משפט הוכחות, בעבירה של נהיגה בזמן פסילה (וכן בעבירה של נהיגה ללא ביטוח תקף). עבירה זו נעברה ביום 17.9.01, היינו במועד שהוא למעלה משלוש שנים מאז מתן גזר הדין הראשון, שבו הוטל עונש המאסר על-תנאי. גזר דינו של המערער ניתן ביום 1.5.05. התובע והסניגור בטיעוניהם לעונש יצאו מתוך הנחה, כי המאסר על-תנאי בן עשרת החודשים הוא בר הפעלה. כך גם הניח בית המשפט קמא. בית המשפט הטיל על המערער עונש של חודשיים מאסר בפועל והפעיל את עונש המאסר המותנה, לאחר שלא מצא מקום להאריכו. נקבע שעונשי המאסר, המוטל והמופעל, יהיו חופפים. כמו כן נדון המערער לעונשי מאסר על-תנאי, פסילה בפועל ועל-תנאי, ומתן התחייבות כספית (להלן: "גזר הדין השני").

2.         כנגד גזר הדין השני הוגש הערעור שבפניי, שנסוב בעיקר על רכיב המאסר המופעל. הבקשה היא, כי ערכאת הערעור תאריך את עונש המאסר על-תנאי (כן התבקש קיצור עונש הפסילה). הווה אומר: גם בשלב זה יצא הסניגור מתוך הנחה שהמאסר הוא בר הפעלה . כך גם גרס התובע.

            הודעתי לצדדים, כי דעתי נוטה לכך שאין עונש המאסר על-תנאי בר הפעלה, וביקשתי לשמוע את טיעוניהם. הם ביקשו שהות ללימוד הנושא, ואתמול נשמעו הטענות.

3.         הסניגור המלומד, עו"ד נפאע דאוד, נמלך בדעתו וטען כי אין התנאי בר הפעלה. לדעתו הוטל התנאי ביום 7.6.98 והסתיים כעבור שלוש שנים, היינו לפני שנעברה העבירה הנוספת.

            התובע המלומד, עו"ד נמירובסקי, טען שהתנאי הוא בר הפעלה. לדעתו, תקופת התנאי בת שלוש השנים החלה לאחר שהמערער סיים לרצות את עונש המאסר בעבודת שירות.

            שני הצדדים פירשו לשיטתם את סעיף 52(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ונסמכו על פסיקת בית המשפט העליון.

            לאחר שמיעת טיעוני הצדדים סברתי, כי אין התנאי בר הפעלה, ולאור זאת בוטל גזר הדין, והתיק הוחזר לבית המשפט קמא לקביעת גזר הדין מחדש.

            להלן יפורטו הנימוקים לפסק הדין.

הסוגיה המשפטית

4.         וזו השאלה המשפטית העולה במקרה זה: נידון אדם בגזר דין למאסר בפועל ולמאסר על-תנאי, והוחלט, לאחר מכן, כי המאסר ירוצה בעבודת שירות - ממתי ועד מתי תשתרע תקופת התנאי?