פסק-דין בתיק עפ 516/05

השופט ר. שפירא:

1.         בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט זיאד סאלח) (להלן: "בית משפט קמא") בת.פ. 1093/04 מיום 17.5.05 לפיו נמנע בית משפט קמא מהרשעתו של המשיב בעבירות של ירי באיזור מגורים, עבירה לפי סעיף 340 א לחוק העונשין התשל"ז - 1977 ועבירה של פזיזות ורשלנות בכלי יריה, עבירה לפי סעיף 338 (5)  לחוק העונשין. המערערת מבקשת כי בית המשפט יורה על הרשעתו של המשיב והחזרת התיק לבית משפט קמא כדי שיגזור את דינו.

2.         בכתב האישום המתוקן אשר היה בפני בית משפט קמא מתואר אירוע בו הטריד אדם אנונימי את אשתו של המשיב בדרך של הטרדות טלפוניות. ביום 15.9.01 ענה המשיב לטלפון והתחזה לאשתו. הוא הזמין את המטריד אל ביתו כאשר המטריד היה אמור להגיע עם אדם נוסף. לאחר השיחה הנ"ל נטל המשיב רובה צייד שהחזיק ברישיון והמתין לבואו של המטריד. המטריד הגיע עם אדם נוסף אשר השליך אבן על דלת ביתו של המשיב. אז פתח המשיב את דלת הבית כשהוא אוחז ברובה וזאת כאשר חשב כי המטריד נמצא במקום. משראו המטריד והאדם הנוסף את המשיב החלו לברוח לכיון מדרגות המובילות לביתו. בשלב זה הכניס הנאשם כדור לבית הבליעה של הרובה ורץ לעבר אחד מהם שחשב שהוא המטריד. בהגיעו למדרגות החליק הנאשם וכתוצאה מכך נפלט כדור מהרובה שהיה טעון ופגע במדרגות ואחד משני המטרידים שהיו במקום נפגע מרסיסים ונזקק לטיפול רפואי.

המשיב הודה בכתב האישום המתוקן. בית משפט קמא שמע את טיעוני הצדדים והחליט שלא להרשיעו. בין היתר נימק את החלטתו במילים (עמ' 9 שורה 7) -

"אינני בטוח כי בעובדות אשר נטענו בכתב האישום אכן מתקיימות העבירות אשר יוחסו לנאשם".

בהמשך  הסביר בית משפט קמא את הפיקפוק בעצם קיומה של עבירה בכך שאין בתיאור העובדות יסוד של כוונה וקבע אף כי אין למצוא במעשיו של המשיב במקרה זה משום פזיזות ורשלנות.

בהמשך, ומטעמים שפורטו בהחלטתו של בית משפט קמא, ועל אף העדר המלצה של שירות המבחן, החליט בית משפט קמא שלא להרשיע את המשיב. נימוקיו היו כי מדובר באיש דת אדם נורמטיבי "אשר נקלע לסיטואציה בלתי אפשרית" כאשר בני ביתו מוטרדים ובהתאם הוא נקט פעולות למניעת ההטרדה. עוד סבר בית משפט קמא כי מתקיימים התנאים שנקבעו בפסק הדין בע"פ 2083/96, תמר כתב נ' מ"י, פורסם בפד"י נב' (3)   337 (להלן: " פרשת כתב") במובן זה שלמשיב יגרם נזק העולה על התועלת שבהרשעה. בית משפט קמא כותב בהחלטתו כי המשיב הוא מפקד ביחידת האבטחה של המוביל הארצי והרשעתו תגרום לפגיעה בהיתר להחזקת נשק ותביא מיד לפיטוריו. מכאן סבר בית משפט קמא כי יש להימנע מהרשעתו.

3.         בפנינו חזרה ב"כ המערערת על נימוקי הערעור וציינה את חומרת העבירה כאשר התוצאות במקרה זה, אך בנס, לא היו קטלניות. עוד ציינה ב"כ המערערת כי אין מתקיימים לגישתה הטעמים המצדיקים הימנעות מהרשעה. בכל מקרה אין בעצם ההרשעה כדי להוביל לשלילת רישיון נשק של המשיב או לפיטוריו. ענין זה מסור לשיקול דעת הרשויות המוסמכות. בנסיבות אלו ומהטעמים שפורטו בהרחבה בטיעוניה מבקשת היא כי נורה על הרשעתו של המשיב.

הסניגור ביקש שלא להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא. בהגינות ציין הוא כי המשיב אינו מפקד יחידת האבטחה של המוביל הארצי אלא מאבטח בחברת השמירה שמאבטחת את המוביל הארצי. עם זאת, ביקש הוא כי בית המשפט לא יתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. הסניגור ציין כי מדובר באדם נורמטיבי אשר הטרדת אשתו על פי הכללים הנהוגים בחברה בה הוא חי מהווה מעשה חמור. בנסיבות אלו התנהגותו והרצון לאיים על המטרידים ולהפסיק את ההטרדה צריכים להיבחן על הרקע התרבותי של החברה בה הוא חי. עוד ציין הסניגור כי המשיב והמתלוננים הגיעו לכלל הסכם סולחה ביניהם. בנסיבות אלו מבקש הוא כי בית המשפט יביא בחשבון את כל הנתונים וישאיר את החלטתו של בית משפט קמא על כנה.

4.         סבורים אנו כי יש להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא.

ראשית, נציין כי טעה בית משפט קמא  בשניים מהנימוקים אשר עמדו בבסיס החלטתו שלא להרשיע את המשיב.

הנימוק הראשון היה אותו ספק בעצם קיומו של מעשה עבירה בעובדות כפי שפורטו בכתב האישום. ספק זה לא היה במקומו מאחר שהיסוד הנפשי הנדרש לעבירות נשוא כתב האישום הוא מודעות. מכאן, שהנחתו של בית משפט קמא כי קיים ספק בעצם ביצוע העבירה, הנחה שהשליכה גם על התייחסותו לעניין ההרשעה, היא הנחה מוטעית בבסיסה. נעיר עוד בעניין זה כי אם אכן סבר בית משפט קמא כי קיים ספק בקיומה של עבירה כי  אז לא היה מקום לקבוע שהמשיב ביצע עבירה ובהמשך לדון בהרשעתו אלא היה על בית המשפט לזכותו, ולו מחמת הספק. בכל מקרה, כתב האישום והעובדות בהן הודה המשיב מקיימים את כל יסודות העבירות אשר פורטו בכתב האישום ומכאן שהמשיב ביצע את העבירות בהתאם למפורט בכתב האישום.

הנימוק השני אשר היווה בסיס להחלטתו של בית משפט קמא היה כאשר סבר כי המשיב הינו מפקד יחידת אבטחה. כפי שהובהר לנו על ידי ב"כ של המשיב נתון עובדתי זה אשר הינחה את בית משפט קמא בקבלת החלטתו הינו מוטעה. המשיב הינו מאבטח בחברת שמירה המספק את שירותי האבטחה למוביל הארצי.

בשים לב לאמור לעיל, וכאשר קבענו כי בוצעו עבירות על פי כתב האישום, יש לשקול האם אכן מתקיימים התנאים המצדיקים חריגה מהכלל לפיו יורשע הנאשם אשר נקבע כי ביצע עבירה. חומרת עבירה מחד ונתוניו האישיים של נאשם עומדים זה מול זה בבואו של בית המשפט לשקול אפשרות של הימנעות מהרשעה.

העבירות שהמשיב ביצע, על פי כתב האישום בו הודה, הן עבירות שיש בהן סיכון של ממש לחיי אדם. לא בכדי קבע המחוקק עונשים מרתיעים למבצעי עבירות נשק. כוונת החקיקה הינה ברורה, להרתיע אנשים מלבצע עבירות אשר מעבר להיותן חמורות עלולות הן להוביל בהמשך לתוצאות חמורות אף יותר.  במקרה זה אך בנס לא הסתיים האירוע בתוצאה קטלנית.  המשיב אמנם לא הועמד לדין בעבירה שיש ביסודותיה כוונה לפגוע ואולם התנהגותו היתה תוך כדי מודעות לעצם העובדה שהוא מזמין אליו הביתה ויוצא לפגוש אדם כאשר בידיו רובה טעון. במצב דברים אלו היה צריך המשיב לצפות אפשרות של תקלה, כפי שבסופו של דבר אירע. אדם הטוען נשק ויוצא לקדם פני אחר כאשר נשקו טעון יוצר בעצם התנהגותו סיכון שהנשק, בסופו של דבר, גם יירה. מכאן החומרה שבהתנהגותו של המשיב.

איננו יכולים לקבל את נימוקיו של המשיב להתנהגותו זו. בכל הנוגע לעצם הטיפול במטריד - המשיב לא נקט בכל פעולה כדי לנסות ולמנוע את ההטרדה. לא הוגשה תלונה למשטרה ולא ננקטו פעולות פשוטות המאפשרות להביא להפסקתה של הטרדה טלפונית, כגון החלפת מספר טלפון וכדומה. המשיב בחר לנסות ולמשוך את המטריד לביתו וכאמור יצא לקדמו כאשר נשק טעון בידיו.

לא נוכל גם לקבל את טענת הסניגור כי בהתנהגותו של המשיב היה משום הגנה עצמית, במובן זה שיציאתו עם הנשק הטעון לקראת המטריד האלמוני הייתה במטרה להגן על עצמו מפני תקיפה. טענת הגנה עצמית אינה יכולה לעמוד מקום בו הכניס עצמו אדם למצב סכנה מרצונו ומקום בו הוא נוקט באמצעים שאינם מידתיים ביחס לסכנה בה הוא חש. ראה:

ע"פ 20/04 קליינר נ' מ"י, פ"ד נח(6) 80.

במקרה זה, בו היה זה המשיב שהזמין את המתלונן לביתו, תוך שהוא נמנע מנקיטת פעולות אחרות להפסקת ההטרדה, כפי שכבר צוין לעיל, וכאשר הוא יוצא עם נשק טעון על אף שלא אירע כל אירוע המצביע על סכנה לחייו, אין הוא יכול להנות מטענת הגנה זו.