פסק-דין בתיק עפ 461/05

כללי

המערער, מונדר נסאר, עו"ד במקצועו, הורשע בביהמ"ש לתעבורה בעכו (ת. 4087/01; כב' השופט י' בכר), לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961, ובעבירה של נהיגה ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970. הוטלו עליו העונשים הבאים:

א.         שלושה חודשי מאסר על-תנאי.

ב.         קנס בסך 1,500 ש"ח או 15 ימי מאסר תמורתם.

ג.          פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון לתקופה של 4 חודשים.

ד.         פסילת רשיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים על-תנאי.

לפניי ערעור כנגד הכרעת הדין, ולחלופין כנגד חומרת העונש, כאשר המוקד הוא עונש הפסילה בפועל.

ביהמ"ש קמא - העדויות והכרעת הדין

לפי הנטען, נהג המערער ברכבו, ביום 29.4.01, בכביש 784 סמוך לצומת יודפת, בשעה 23:00 בלילה, בעת שהיה בזמן פסילה (לפי פסק דין של בימ"ש לתעבורה בנתניה (ת. 2148/01)). גירסת המערער הייתה, כי לא הוא נהג ברכב באותו זמן אלא אשתו, מחלוקת עובדתית זו הייתה במוקד המשפט.

מטעם המאשימה העידו השוטרים רס"ר אלי ויגדור ורס"ם חיים יחזקאל. תמצית עדותם היא, כי היו בניידת ונסעו אחרי רכב סובארו (מס' 8383283). משנבדק הרכב במסוף המשטרתי התברר כי פג תוקף רשיונו. הנהג נקרא לעצור וכשיצא מתא הנהג, מיהרה מי שישבה לצידו ועברה לתא הנהג. כשנשאל הנהג אם יש בעיה ברשיון הנהיגה שלו, השיב כי הוא מצוי בפסילה, וכי הוא נהג רק מסכנין, משום שאשתו לא חשה בטוב. אין חולק על כך שמי שיצא מהרכב הוא המערער. יצוין, כי גירסה זו מופיעה במסמכים שכתבו השוטרים ת/2 ו-ת/3. גם בדו"ח העיכוב ת/6 צוין בתגובת המערער: "נהגתי ברכב רק משום שאשתי לא הרגישה טוב". צוין גם כי המערער סירב לחתום על הדו"ח. בשעה 23:25 נחקר המערער תחת אזהרה בתחנת משגב (ת/1). הוא הודה שרשיונו נפסל, אך לשאלות הנוספות, שעניינן האשמה כי נהג ברכב, סירב לענות, ואמר שאת דבריו יאמר בבית המשפט.

רס"ר ויגדור ציין, כי שמר על קשר עין רצוף עם רכבו של המערער, וכי המרחק בין הניידת לבין רכבו של המערער לא היה רב. רס"ם חיים יחזקאל הוסיף, כי זיהה את המערער עוד בזמן הנסיעה: "הרכב הגיע אלי במקביל, בנתיב הנגדי, בצומת משגב, ואז ראיתי שיש נהג ויושבת לידו אישה. באיזור לשם. לאחר שסימנתי לרכב לעצור, הנהג הוציא את ראשו, סובב אותו לאחור ועשה תנועה עם היד 'עוד מעט'" (עמ' 12 לפרוטוקול).   

יצוין, כי שני העדים נחקרו בחקירה נגדית ע"י המערער עצמו וחזרו על עיקרי גירסתם.

כאמור, גירסת הנאשם היא כי אשתו נהגה ולא הוא. אורות הרכב המשטרתי סינוורו את אשתו, ועל-כן ביקש ממנה לרדת לצידי הכביש. אז ניגשו אליו השוטרים "בצעקות ובעצבים בגישה להפחיד". לדבריו, אמרו לו שהוא עצור והוא החל "להשתולל מפחד ולהתחנן". לאחר מכן, מששאלו אותו על רשיון הנהיגה שלו, והוא ענה שהוא בפסילה: "הם נדבקו לענין הזה ועלה להם הרעיון להלביש עליי את הנהיגה בזמן פסילה" (עמ' 20 לפרוטוקול).

אשתו של המערער העידה אף היא, ואישרה את דברי בעלה.

ביהמ"ש קמא קבע, כי הוא נותן אמון מלא בגירסתם של עדי התביעה אשר העידו בפניו בצורה ברורה ומשכנעת. ביהמ"ש שוכנע "כי גירסתם משקפת נאמנה את עובדות המקרה. מה גם שמעדויותיהם עולה גם הודאת הנאשם בפניהם בדבר נהיגה ברכב". עוד הטעים ביהמ"ש, כי יש לו אמון בדברי השוטרים, באשר לזיהוי המערער כמי שנהג ברכב. הוסיף ביהמ"ש:

למעשה קבלת גירסת הנאשם הינה כי שני עדי התביעה הזידו לדבר שקר ותיאמו גרסאות ביניהם על מנת להאשימו בעבירות אשר הנאשם לא ביצע כלל.

לא מצאתי לקבל טענה זו ואינני יכול לקבל האשמה כזו כאשר אין לה בסיס.

ביהמ"ש קמא ציין כי לא נתן אמון בגרסת המערער ואשתו.

דיון

המערער טוען בערעורו, כי שגה ביהמ"ש קמא בקובעו שעדויותיהם של עדי התביעה אמינה בעיניו. לדבריו עלו סתירות בעדויותיהם בביהמ"ש "וכן בינם לבין עצמם".

לא אוכל לקבל טענה זו. כידוע, אין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות הנקבעים ע"י הערכאה הדיונית, אשר שומעת את העדים ומתרשמת מהן (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 219-220; ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 551, 555-556).