פסק-דין בתיק עפ 4552/07

1.                   פסק הדין הנדון ניתן במאוחד בשלושת ערעורים שהגישו המערערים. המדובר בערעור בזכות על החלטת בית משפט השלום באר שבע (כב' השופט י. אקסלרד), שניתנה בעניינם ביום 4.11.07, במאוחד במסגרת ב"ש 9414/04, ב"ש 9418/04, ב"ש 9419/04, ב"ש 9420/04 וב"ש 9421/04.

2.                   החלטת בית משפט קמא ניתנה במסגרת בקשת המערערים לבטל את צווי ההריסה שהושתו על מבני מגורים שלהם, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 ( להלן: "חוק התכנון והבניה").

בית משפט קמא דחה את בקשתם ומכאן הערעור.

3.                   טענו המערערים כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי המערערים אינם בגדר מי שרואים עצמם נפגעים, הרשאים לעתור לביטול ההחלטות, אשר במסגרתן ניתנו הצווים במעמד צו אחד לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה  וכי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי תביעת הבעלות שלהם, אותה הגישו, אינה מהווה זכות במקרקעין לצורך ביסוס זכותם לעתור לביטול ההחלטה.

עוד טענו כי שגה בית משפט קמא כשסבר שהאינטרס הציבורי גובר על האינטרס האישי שלהם ולא מצא לנכון להתיר להם את המשך השימוש במבנים.

4.                   זכותם של המערערים כנפגעים

סעיף 238 א(ז)(1) לחוק התכנון והבניה קובע כי:

" הרואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מינהלי רשאי לבקש מבית המשפט את ביטולו... ".

למעמדו של "הרואה עצמו נפגע" נתן את הדעת בית המשפט העליון, מפי כב' השופט א. רובינשטיין בע"פ 3249/05, בר יוסף נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקווה, (ניתן ביום 17.4.05), אשר קבע בזו הלשון:

" קשה להלום, כי הפתח פתוח לכל אדם, ותהא זיקתו לנכס זיקה שאיננה כדין, ואף המנוגדת לדין, לבוא בשערי בית המשפט לעניין הצו. אכן, לכאורה נראית שובת לב הטענה, כי אם באורח זה או אחר יכול המערער לבוא בגדרי מי שניתן להאשימו בעבירות בניה ללא היתר וכיוצא בזה לפי החוק, הריהו בגדר מי שרואה עצמו נפגע. יש לפרש הוראות חוק אלה לפי תכליתן הפשוטה והברורה. ההוראות העונשיות שבסעיף 208 וכן 204 באות כדי להרתיע עוברי עבירה פוטנציאליים, כדי שיידעו שלא רק בעל המקרקעין אלא משתמשים בפועל, מבצעי עבודות, אחראים להן וכיוצא בזה צפויים לעונשים אם יעברו עבירות תכנון ובניה. המאטריה של צו הריסה מינהלי היא שונה; הניתן לומר שיפלוש אדם לנכס, או אף יקבל "רשות" שלא כדין מן המחזיק (השוכר, למשל, כבענייננו) יבנה שלא כדין, ואחר כך יבוא אל הרשויות, כשאלה מבקשות להרוס, ויאמר "אשרי, רואה אני את עצמי נפגע" לפי סעיף 238א'(ז)? לעניין זה "רואה עצמו נפגע" משמעו, בעל זכויות כדין אשר רואה עצמו נפגע - וזכויות כאלה יכול שיהיו - למשל - של בעלי קרקע, חוכרים ושוכרים, בעלי נכס שכן שנכס שלהם עלול להיפגע מהריסה וכיוצא בזה. נזכור גם, כי המחוקק ציין מפורשות בסעיף 238א(ז) כי הגשת בקשה לביטול אינה מתלה את תוקפו של הצו, שכן הדעת נותנת כי ידע המחוקק, שהתליה כשיגרה תעשה פלסתר את הרעיון של צוי ההריסה המינהליים. איני סבור כי ההיקש בין המואשמים האפשריים לפי סעיף 208, למשל, לבין "הרואה עצמו נפגע" לפי סעיף 238 א(ז) הוא תקף, בודאי לא משל היו תאומים זהים.

רוצה לומר כי הרואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מינהלי חייב להוכיח כי קיימת לו זכות כלשהי בקרקע עליה נבנה המבנה ופולש לא יוכל להנות מהכרה במעמד של נפגע, לצורך עניין זה.

במקרה דנן, לא הוכיחו המערערים כל זכות במקרקעין ולא שכנעוני בקיומה של  טעות בקביעתו זו של בית משפט קמא. טענתם של המערערים כי יש לראות בתזכיר  תביעתם לבעלות משום זכות לכאורית במקרקעין, אף היא דינה להידחות מאחר ולא ניתן ללמוד מתזכיר התביעה כי מדובר במקרקעין נשוא הצווים.

למותר לציין כי אין לראות בתזכיר תביעות בעלות כדי ראייה להוכחת זכות במקרקעין כמובנה בחוק. 

בנסיבות אלו, מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא כי המערערים לא הוכיחו זכות ולו גם לכאורית במקרקעין ואין לראותם כמי שקמה להם הזכות לבקש את ביטול הצווים.

5.                   איזון האינטרסים - האם יש להעדיף את  אינטרס המערערים:

אין חולק כי תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה הינו שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מהציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי. לפיכך, ולאור העובדה שהמבנה הוא במרכז שיקול הדעת ולא העבריין הרי שאין די בכך שהמבנה נבנה ללא היתר כדי להצדיק את הריסתו על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. אלא, יש לבחון אם בנסיבות העניין  מחייב העניין הציבורי את הריסת המבנה מטעמים של 'עניין ציבורי' חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו.

צו הריסה יינתן רק במקום ששיקולי ה 'עניין הציבורי' גוברים על השיקולים האחרים האישיים, שמציג המתנגד" ובלשון השופט קדמי ב ע"פ 3490/97 ע"פ 3490/97 יצחק נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, כפר סבא, פ"ד נב (1) 136) :

"ברם, ככלל, לא יהיה די בשיקול זה לבדו כדי להכריע את הכף בזכות מתן צו הריסה; ועל בית המשפט לבחון אם בנסיבות הענין מחייב הענין הציבורי את הריסת המבנה. ...

על מנת להצדיק מתן צו הריסה, על בית המשפט לבדוק כל מקרה "לאור נסיבותיו ומול הנסיבות הייחודיות של המקרה, גם יתן בית המשפט את דעתו לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר, וכי אין להתיר התרחבות האנדרלמוסיה בכל הנוגע לחוקיות הבניה" (מתוך רע"פ 3460/94רע"פ 3460/94, מאדי עלי סואעד, דינים עליון לו, 359).