פסק-דין בתיק עפ 4544/07

1.                  מונח בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופט י. אקסלרד), בתיק פ 1277/04, מיום 26.11.07, אשר הרשיע את המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של בניה ושימוש במבנה במקרקעין מבלי שיש בידיו היתר בניה כדין, עבירות לפי סעיפים 204, 205 ו-208 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק").  בית משפט קמא השית על המערער את העונשים הבאים: קנס כספי בסך 200,000 ש"ח או 12 חודשי מאסר תמורתו, התחייבות כספית וכן צו להריסת המבנה. הערעור מופנה אך כנגד  הכרעת הדין.

2.                  אין חולק כי כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של בניה ושימוש במקרקעין ללא היתר כשהבניה והשימוש טעונים היתר, עבירות לפי סעיפים 204, 205 ו-208 לחוק וכן עבירה של אי קיום צו בית משפט עבירה לפי סעיף 210 לחוק.

לאחר שמיעת הראיות הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות הבניה והשימוש וזיכה אותו מן העבירה של אי קיום צו של בית משפט.

הרשעתו של המערער באה לאחר שקבע בית משפט קמא כי במועדים הרלבנטיים לכתב האישום בנה המערער שתי סככות איסכורית, האחת בשטח של 650 מ"ר והשנייה בשטח של 450 מ"ר ואחסן והפעיל בהם עסק למסחר מתכות.

3.                  אין חולק כי בהליכים שקדמו להליכים כנגד המערער התנהלו הליכים פליליים כנגד אמו של המערער וכך הוגש כנגדה כתב אישום במסגרת ת.פ. 107/00 בגין בניית המבנים הנדונים והשימוש בהם. האם הורשעה ובמסגרת גזר דין ניתנו צווי הריסה והפסקת שימוש במבנים.

משלא הרסה האם את המבנים, הוגש נגדה כתב אישום במסגרת ת.פ. 4453/02, וזה נמחק לאחר שהתברר כי כתב האישום נשוא ת.פ. 107/00 נשא את מספר הזהות של המערער ולא את של האם.

בשל התיישנות הבניה הגישה המשיבה בקשה למתן צו הריסה של המבנים לפי סעיף 212 לחוק. בית משפט קמא נעתר לבקשה וצו הריסה ניתן כמבוקש. אולם, בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 7320/04), בדיון שהתקיים ביום 1.12.04, נמחק הערעור תוך הסכמה כי יוגש כתב אישום כנגד המערער בגין בניית המבנים האמורים והמערער לא יטען טענת התיישנות. עוד הוסכם כי צו ההריסה לא יבוצע כל עוד לא יהפוך פסק הדין בכתב האישום החדש שיוגש נגד המערער לחלוט. כתב האישום נשוא הערעור הנדון הוא כתב האישום אשר הוגש כנגד המערער בעקבות ההסדר כאמור.

בכתב האישום, נשוא הערעור, ייחסה המשיבה למערער את בניית המבנים האמורים, מבלי שהיה בידיו היתר בניה וכן ייחסה לו עבירה של שימוש חורג מבלי שיש לו היתר לשימוש האמור.  עוד יחסה לו המשיבה עבירה של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, עבירה ממנה זוכה.

כך גם אין חולק כי המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, ביום 15.4.03 בתיק            פ 2507/02 של בית משפט שלום אשדוד, בעבירות לפי סעיפים 4,14, ו-25 לחוק רישוי עסקים התשכ"ח- 1969 לאחר שנמצא כי החזיק והפעיל במשק מספר 76 במושב שדה עוזיה אתר לאחסון ולמחזור פסולת הכוללת בין השאר גרוטאות רכב , חלקי מתכת ועץ. כן הורשע בעבירות לפי סעיפים 2 ו- 13 לחוק שמירת הניקיון התשמ"ד - 1984 ובעבירות לפי סעיפים 4 , 11(א) ו- 11(ג) לחוק למניעת מפגעים התשכ"א - 1961 ותקנות 2,3,4 ו-12 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת) תש"ן - 1990, לאחר שנקבע כי באתר הייתה פסולת בניגוד לחוק שמירת הניקיון וכי מאתר הפסולת יצאו שריפות אשר גרמו לזיהום אויר.

4.                  בערעור שבפני טען ב"כ המערער כי שגה בית משפט קמא מקום שלא זיכה את המערער מהעבירות המיוחסות לו לנוכח הטענה כי משהורשעה  אימו של המערער בגין הבניה האמורה וניתן צו הריסה למבנים הנדונים, על ידי בית משפט השלום באשקלון (בתיק עמ"ק 107/00), במסגרת ההליכים אשר מוצו כנגדה,  לא היה זה נכון לעקוף את בעיית ההתיישנות שהתעוררה ולהגיש כתב אישום כנגדו, באופן המחייב אותו בהריסת המבנים.

לטענת ב"כ המערער היה על המשיבה למצות את ההליכים כנגד אמו של המערער, בכל הנוגע להריסת המבנים ולא לחייב את המערער בהריסת המבנים מקום שאינו  הבעלים של הקרקע ומקום שלא לקח חלק בבניית המבנים.

עוד טען כי מקום שהורשע כבר בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון, במסגרת תיק פלילי  2507/02 בית משפט שלום באשדוד, עסק אותו ניהל מן המבנים הנדונים אין לחשוף אותו להרשעה נוספת בגין אותה מסכת עובדתית. טען המערער כי יש בכך כדי לחשוף אותו ל"סיכון כפול", במשמע שכבר נשפט ולכן אין להגיש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירה של שימוש במבנה ללא היתר בניה ולחזור ולהשית עליו ענישה אשר לטענתו חופפת את הענישה שהושתה עליו בגין התיק הקודם.

בדיון בערעור, אשר התקיים בפני, חזר בו המערער מטענות ההתיישנות.

5.                  מנגד ביקש ב"כ המשיבה לדחות את טענות המערער אחת לאחת ולהותיר את פסק דינו של בית משפט קמא על כנו. ב"כ המשיבה ביקש לדחות את טענות המערער כי נשפט כבר בגין אותה מסכת עובדתית בטענה כי אין מדובר באותן עבירות ואין דומה העבירה של ניהול עסק ללא רישיון והשלכת פסולת ברשות הרבים לעבירות בנייה. אשר לטענותיו של המערער בגין עבירות הבניה חזר והפנה ב"כ המערער להסכמה אשר גובשה בין הצדדים במסגרת הערעור שהתברר בבית המשפט המחוזי (ע"פ 7320/04) המחייב את המערער להימנע מלטעון טענת התיישנות כנגד הבניה האמורה. לגופם של דברים ביקש כי בית המשפט יאמץ את עמדתו של בית משפט קמא אשר ראה במערער כמי שאחראי לביצוע עבודות הבניה וכמי שעשה שימוש במבנים. בהתאם טען כי מקום שהורשע המערער בעבירות הבניה והשימוש ניתן לחייבו בהריסת המבנים.

6.                  לאחר שחזרתי והפכתי בטענות הצדדים ועיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא סבורה אני כי דין הערעור להדחות.

תחילה, יאמר כי במישור העובדתי מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא עת קבע כי המערער באופן אישי נטל חלק פעיל בעבודת הבניה של המבנים ועשה בהם שימוש חורג. בית משפט קמא הסתמך על הודאותיו המפורשות של המערער כי בנה את המבנים ואשר לשימוש החורג במבנים  הסתמך על העדויות אשר באו בפניו  על פיהן הוכח כי לא ניתן היה לעשות שימוש במבנים אלא לשימוש חקלאי וכי למערער לא ניתן היתר לשימוש חורג על מנת שיוכל להפעיל את עסקו - עסק למסחר בגרוטאות ברזל.

טענותיו של המערער בפן המשפטי גם הן דינן להדחות.

כאשר טען המערער ל"סיכון כפול" התכוון הוא לטענה בדבר קיומה של  "הרשעה קודמת" בעניינו, במשמע הוראת סעיף 146(5) לחוק סדר הדין הפלילי הקובעת כי אין דנים אדם פעמיים בשל אותו "מעשה". טענת הסיכון הכפול שונה היא ואינה מענייננו.

לגופם של דברים, טענה זו לא נטענה בפני בית משפט קמא ולפיכך, אך נכון לדחותה על הסף אולם, גם לגופה של טענה  סבורה אני כי דינה להדחות.