פסק-דין בתיק עפ 444/05

השופט ר. שפירא:

1.         הרקע לערעור:

בפנינו ערעורה של המערערת על הכרעת הדין מיום 20.10.04 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת רחל חוזה, סגנית נשיא) ("בימ"ש קמא") בתיק פלילי 6672/01. המערערת הורשעה על ידי בימ"ש קמא בעבירה של גרימת מוות ברשלנות בניגוד לסעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

בהכרעת הדין שניתנה על ידי בימ"ש קמא נקבע כי המערערת, שהינה חברה יזמית לבניה, ביחד עם מנהל העבודה שהעסיקה, אלעטאמנה כאמל, גרמו למותו של המנוח, עמרן יונס ז"ל, ברשלנותם. נקבע כי המנוח, שעסק ביום 9.10.97 בפירוק תבניות וקיצוץ ברזלים מן הקיר החיצוני של בניין באתר הבניה בטירת הכרמל, עמד על פיגום לא תקני אשר אחת מן הקונזולות שלו השתחררה והפיגום עם המנוח שעליו נפלו ארצה. המנוח היה אחיו של קבלן המשנה לביצוע עבודות השלד, תאופיק יונס (להלן: "תאופיק"), אשר הואשם גם הוא במסגרת אותו כתב אישום בגרימת מותו של המנוח ברשלנות. תאופיק הודה בעובדות כתב האישום המתוקן ולאחר שנגזר דינו העיד מטעם התביעה במשפטם של המערערת ומנהל העבודה שלה.

בימ"ש קמא קיבל את גרסתו של תאופיק לעניין אופן התרחש הנפילה, למרות שגרסה זו עלתה לראשונה במסגרת הסיכום שנערך בינו לבין התביעה לעניין הסדר הטיעון ביום 8.5.02 והיוותה גרסה כבושה. בימ"ש קמא קבע כי הוא ער לכך שתאופיק כבש את גרסתו תקופה ארוכה, אך החליט ליתן אמון בדבריו של תאופיק בכל הנוגע לעובדות עליהן העיד.

כן נקבע כי גם אם המנגנון המדויק של התמוטטות הפיגום והנפילה לא הוכח, הרי שהפיגום היה בשליטתם המלאה של הנאשמים ואירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שלא ננקטה זהירות סבירה בהקמתו מאשר עם המסקנה שזהירות שכזו ננקטה, מסקנה שלא נסתרה על ידי הנאשמים. נקבע כי לנאשמים הייתה חובת הזהירות, כי הם הפרו אותה וכי קיים קשר סיבתי בין מעשי הרשלנות של הנאשמים לבין מותו של המנוח. נקבע כי עובדות כתב האישום הוכחו במידת ההוכחה הנדרשת והמערערת הורשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.

2.         טענות הצדדים בערעור:

 המערערת טוענת כי נפלו מספר מחדלים בחקירת האירוע. לדוגמא, החוקר מטעם משרד העבודה, מר פודוליני, אשר הגיע שעות לאחר האירוע ולאחר שהמנוח פונה ממקום האירוע, לא יכול היה לסמן את מקום האירוע ולתעד את הזירה. רפ"ק ממן יהודה, אשר הגיע למקום בסמוך לאחר קרות האירוע וראה את גופת המנוח לא סימן את מקום המצאה ולא צילם את הזירה מפני שהסתמך על כך שהחוקר ממשרד העבודה יעשה זאת.

כמו כן, בגופת המנוח לא נערכה נתיחה שלאחר המוות בשל התנגדות המשפחה, זאת למרות שבמשפחת המנוח ישנן הפרעות בקצב הלב, ביום האירוע שרר חום מעיק וייתכן שהדבר גרם לסחרחורת אצל המנוח ועקב כך לנפילתו. כן צוין בחוות דעתו של ד"ר בן נון, שקבע את מות המנוח, כי הסיבות העיקריות למות המנוח הינן פגיעות ראש ובטן קשות אך לטענת המערערת רק נתיחה שלאחר המוות יכולה הייתה לענות על השאלה האם המנוח נפל עקב סחרחורת בה חש טרם נפילתו. לטענת המערערת, ספקות ומחדלים אלה מעוררים ספק בגרסת המאשימה.

עוד טוענת המערערת כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי הפיגום עליו עמד המנוח היה פגום וכי אכן הוא נפל מאותו הפיגום. כן טוענת המערערת כי לא הוכח שהמנוח אכן עמד על פיגום. המערערת טוענת כי הציגה אפשרות אשר הייתה יכולה להסביר את אירוע הנפילה והטילה ספק סביר בגרסת המאשימה. האפשרות שהציעה ההגנה (ראה חוות דעתו של המהנדס מטעם המערערת) הינה כי ייתכן שהמנוח כלל לא עמד על הפיגום, אלא עמד בפתח שבקיר החומה, מקום שהיה קרוב יותר ונוח יותר לביצוע העבודה אותה ביצע וממנו ניתן היה בקלות לפרק את העצים שנמצאים בגובה חזהו של אדם שעומד שם. לטענת המערערת, אם המנוח עמד במקום זה, הדבר מסביר מדוע לא נמצאה קונזולה נוספת לאחר נפילתו וכן הדבר מנתק את האחריות והקשר הסיבתי שבין רשלנות בבניית הפיגום לבין מותו של המנוח, מפני שהמנוח עבד בצורה מסוכנת ובחריגה מכל הוראות הבטיחות בלי אישור המעביד.

בימ"ש קמא פסל את האפשרות שהועלתה על ידי ההגנה והחליט לקבל את גרסת העד תאופיק בנוגע לאופן הנפילה, למרות שהעד לא נכח בסמוך לפני תחילת הנפילה והגיע למקום רק כאשר המנוח כבר היה בנפילה, כך ניתן להבין מעדותו בפני ביהמ"ש. בימ"ש קמא קבע כי גם אם המנגנון המדויק של התמוטטות הפיגום והנפילה לא הוכח, הרי שהפיגום היה בשליטתם המלאה של הנאשמים ואירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שלא ננקטה זהירות סבירה בהקמתו מאשר עם המסקנה שזהירות שכזו ננקטה. המערערת טוענת לעניין זה כי במשפט פלילי על המאשימה להוכיח את יסודות עבירת הרשלנות ואין על הנאשמים כל אחריות לסתור חזקות מסוג זה שקבע בימ"ש קמא מאחר שבמשפט פלילי אין היפוך נטל הראיה. לכן, לטענת המערערת, לא הוכח כי אכן היה מעשה רשלנות מטעם המערערת שגרם למות המנוח.

לטענת המערערת, נתגלתה סתירה מהותית בעדותו של עד התביעה, הנאשם תאופיק, אשר בתחילה טען כי לא ראה את נפילתו של המנוח ולאחר שהודה ועונשו נגזר, העיד מטעם התביעה וטען כי הוא יודע כיצד נפל המנוח. בימ"ש קמא קבע כי עדותו של עד זה הינה עדות כבושה ולכן יש להתייחס אליה בזהירות, אך בכל זאת נתן בה אמון. המערערת טוענת כי עדותו של תאופיק בפני בימ"ש קמא סתרה באופן משמעותי את הודעותיו הראשונות במשטרה ובפני חוקר משרד העבודה מאחר שבהודעות אלה טען שהיה בתוך המבנה ולדעתו איש לא יכול היה לראות את נפילתו של המנוח, בעוד שבעדותו בפני ביהמ"ש טען כי הוא יודע כיצד נפל המנוח.

לטענת המערערת בימ"ש קמא לא היה צריך לתת אמון בעדותו של תאופיק, לאור סתירה משמעותית זו ומאחר שתאופיק לא סיפק הסבר לכבישת עדותו. לטענת המערערת, תאופיק לא ראה כיצד אירעה הנפילה מאחר שהלך להביא דיסק, לא ידוע מהיכן ולא ידוע כמה זמן זה לקח לו ולכן ייתכן שהמנוח שינה את מיקומו מאז שתאופיק עמד לידו ועד שחזר וראה את המנוח במהלך נפילתו, לטענתו. עוד טוענת המערערת כי גרסתו של תאופיק בעדותו בפני בימ"ש קמא אינה מתיישבת עם הממצאים בשטח מאחר שתאופיק טען שהמנוח עמד על שתי קונזולות, אך כשתאופיק חזר לאחר שהביא את הדיסק הוא ראה שהמנוח כבר איננו במקום ובשטח לא נמצאה קונזולה שהעידה על התפרקותו של הפיגום ולא נצפו חלקי מתכת. כן לא ניתן הסבר על ידי המאשימה כיצד התפרק הפיגום וכיצד זזה הקונזולה מהתושבת שלה. על כן, טוענת המערערת, לא ניתן היה לקבל את עדותו של תאופיק לעניין נפילתו של המנוח.

המשיבה טוענת כי הערעור מופנה כנגד ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי בימ"ש קמא ולכן אין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור. לטענת המשיבה, היא אינה צריכה להוכיח את כל פרטי האירוע, אלא רק את העובדות הבונות את העבירה.

כן טוענת המשיבה כי אחריות המערערת יכולה להיקבע על סמך עובדת הנפילה של המנוח בצירוף חובת התקנת פיגום יציב, בלי קשר למקום ומנגנון הנפילה.

עוד טוענת המשיבה כי אחריות המערערת יכולה להיקבע רק בהסתמך על נפילת הפיגום עליו עמד המנוח.

בנוסף, טוענת המשיבה כי אחריות המערערת יכולה להיקבע גם לפי התסריט שהעלה מומחה ההגנה.

לטענת המשיבה, אין להתערב בהחלטת בימ"ש קמא לקבל את העדות של תאופיק ולהסתמך עליה אף על פי שניתנה במועד מאוחר וזאת משום שהמדובר בעדות כנגד האינטרס שלו ולכן ניתן להבין את דחייתה.

3.         דיון:

למעשה השאלה העומדת בפנינו להכרעה הינה: האם הוכח מעבר לספק סביר כי המערערת גרמה ברשלנותה למותו של המנוח.

גרסתו של תאופיק:

גרסתו של תאופיק בפני בימ"ש קמא בנוגע לאופן נפילתו של המנוח היוותה גרסה כבושה מאחר שבעת גביית הודעותיו במשטרה ובפני חוקר משרד העבודה טען כי לא ראה את נפילתו של המנוח וכי איש מהפועלים לא ראה את הנפילה.  זאת בניגוד לעדותו בביהמ"ש, שם טען כי ראה את המנוח בזמן נפילתו באוויר עף ביחד עם הפיגום. בימ"ש קמא קבע כי למרות שתאופיק כבש את עדותו במשך תקופה ארוכה, יש ליתן אמון בעדותו וכי ניתן להסביר את כבישת העדות בכך שהעד היה נאשם אף הוא ונכון היה לחשוף את אשר אירע רק לאחר הסתיים משפטו. כן נקבע כי הודעותיו של העד בפני חוקר משרד העבודה וחוקר המשטרה אינן סותרות את העובדות עליהן העיד בביהמ"ש.

בפרוטוקול חקירתו של תאופיק בפני מפקח מטעם משרד העבודה מיום 2.11.97 אמר תאופיק כי לא ראה איך המנוח נפל מכיוון שהיה באותה קומה בתוך הבניין באותו זמן. כן טען כי אף אחד לא ראה איך המנוח נפל. בהודעתו במשטרה מיום 28.10.98 אמר שאינו זוכר היכן היה בעת הנפילה וכי שמע צעקות שהמנוח נפל וכאשר הגיע למקום הנפילה ראה את המנוח זרוק על הרצפה. רק ביום 8.5.01, שנים לאחר מכן, במסגרת הסדר טיעון שנחתם בין תאופיק לבין המאשימה בראיון מקדמי שנערך בין התובע ובין תאופיק סיפר תאופיק לראשונה שהמנוח עבד על הפיגום האחרון ותאופיק עזר לו, לאחר מכן המנוח ביקש מתאופיק להביא דיסק ותאופיק הלך לחפש דיסק וכשחזר ראה את המנוח במטר האחרון של הנפילה לפני שהגיע לאדמה. לאור ההבדלים המשמעותיים בין הגרסאות השונות שהציג תאופיק, סבור אני כי יש לקבוע כי קיימת סתירה משמעותית בין הגרסאות השונות של תאופיק. על כן, כפי שקבע בימ"ש קמא, המדובר בגרסה שנכבשה בלבו למשך מספר שנים. רק משחתם תאופיק על הסדר טיעון החליט לחשוף את גרסתו האחרונה לפיה ראה חלק מנפילתו של המנוח ועבד עמו בסמוך לפני הנפילה.

" הלכה פסוקה היא, כי ערכה ומשקלה של עדות כבושה מועטים ביותר, כל עוד העד לא נתן הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע כבש את עדותו ומדוע החליט לחושפה בשלב מאוחר. ודוק, כלל ראייתי זה חל גם על עדותו של נאשם במשפט".

            ראה:

ע"פ 4297/98 הראל הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 673, עמ' 688-689;

ע"פ 5730/96 ראובן גרציאני נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 843.

"כאשר מתבקש יישומו של כלל "העדות הכבושה" לגבי נאשם, עומד בבסיס החשד המתוח על מהימנות הגירסה הכבושה, החשש הטבעי שהכבישה נועדה להתאמת הגירסה הכבושה לראיות התביעה ולסיכול האפשרות לבחון את מהימנותה, על ידי חקירתם של העדים שהעידו לפני חשיפתה. אשר על כן, גם נאשם הכובש את גרסתו חייב ליתן הסבר סביר ואמין בדבר הטעם לכבישתה של הגירסה; ובמקום שלא ניתן טעם כזה, נושאת הגירסה המאוחרת תווית של חשד, שמא היא כוזבת. תווית כזו טעונה הסרה; וכל עוד לא הוסרה הריהי מעיבה על אמינותה של הגירסה".

ראה:

ע"פ 5730/96 הנ"ל, עמ' 850.