פסק-דין בתיק עפ 4380/07

השופטת ו. מרוז:

א.      כללי

בפנינו ערעור על פסק דין של בית המשפט השלום בבאר-שבע (כב' השופט י.

 שפסר) בת"פ 3507/04, לפיו הורשע המערער, בעבירה שעניינה מעשה מגונה בבגיר תוך ניצולו, לפי סעיף 348(ה) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. בית המשפט גזר על המערער 7 חודשי מאסר, מתוכם 3 חודשים לריצוי בפועל במסגרת עבודות שירות ו - 4 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה לפי סעיף 348 לחוק העונשין. בנוסף, חויב המערער לפצות את המתלוננת בסך

2,500 ש"ח.

הערעור מופנה הן להרשעה והן לעונש.

ב.      כתב האישום

על- פי המתואר בכתב האישום, המערער היה מעבידה של המתלוננת, אשר שימשה כמלצרית בבית קפה שבבעלותו. בתאריך 31.3.04 בעת שהמתלוננת היתה במטבח בית הקפה, המערער נגע בחזה מתחת לגופייתה, בישבנה, נשען עליה וליטף את גופה ובתוך כך, ניסה לנשקה ונגע באיבר מינה, אגב שהתבטא כלפיה התבטאות בעלת אופי מיני.

ג.       פסק-דינו של בית משפט קמא

1.         בהכרעת דין מנומקת ובהירה, לאחר שמיעת ראיות, בית המשפט הרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 348(ה) לחוק העונשין.

2.         את ממצאיו ומסקנותיו, סמך בית המשפט על עדותה של המתלוננת, אשר נמצאה על ידו מהימנה, לאחר שנבחנה על ידו כדבעי. בית המשפט התרשם מסימני האמת שניכרו בדברי המתלוננת, בעת שמסרה עדותה בבית המשפט:

"עדותה של המתלוננת נמסרה בהתרגשות. ניכר היה בה שעצמת החוויה המתוארת על ידה טרם פגה והיא אף בכתה במהלך מסירת העדות, עד שהוכרזה אף הפסקה במהלך הדיון, לצורך מתן אפשרות למתלוננת להרגע.... ההתרשמות מעדותה היתה חיובית, היא לא סתרה מהותית את דבריה, העידה באופן רציף, קוהרנטי וכן לא ניסתה להרחיב את עובדות המקרה ולהחמירן. כך למשל הדגישה כי לא ציינה באזני חברתה שהנאשם ניסה לאונסה... הדגישה כי הנגיעה באיבר מינה היה מעל הג'ינס ..ועוד".

3.         בית המשפט היה ער לסתירות כאלו ואחרות, אשר עלו מעדותה של המתלוננת, אולם לא מצא כי יש בהן כדי כרסום במהימנותה:

"לא מצאתי בכל האמור סתירות מהותיות שיש בהן כדי   לערער את גרסתה של המתלוננת...כל אלה נראים לי בכל הכבוד הראוי זניחים לחלוטין, ואינם יכולים לערער את מהימנותה".

4.         נהפוך הוא; בית המשפט סבר, כי הסתירות בעדותה של המתלוננת, מחזקות את גרסתה ללמדך, כי דבריה לא הוכנו מראש:

"אדרבא, נראה לי כי לו כל עדויותיה, הן במשטרה והן בבית המשפט היו זהות לחלוטין, היה הדבר מעורר שאלה האם אכן כך היו פני הדברים, או שהמתלוננת מתארת דברים באופן טכני, מסיבות אחרות ....דווקא העובדה, כי אין זהות מוחלטת בתיאוריה, מלמדת לדעתי על אמינות גרסתה, והשינויים הקלים בה, מתחייבים מהזמן שחלף (עדותה נמסרה למעלה משנה לאחר האירוע) ומהעובדה כי אינה "מקריאה" גרסה, אלא מתארת אותה מזכרונה"

בבחינת מהימנותה, בית המשפט לקח בחשבון את גילה הצעיר של המתלוננת ואת הטראומה שעברה, אשר השפיעה על מידת הדיוק שבדבריה:

"יש לזכור שהמדובר באירוע טראומטי למתלוננת צעירה בת 18, שאירע ברצף מהיר של מקרים, כשהנאשם מבוגר יותר מפי שלוש ממנה ומשמש כמעסיקה מזה ימים ספורים".

בית המשפט התרשם אפוא לחיוב מהמתלוננת ונתן אמון בדבריה בציינו: