פסק-דין בתיק עפ 4316/07

1. מונח בפני ערעור על החלטת בית המשפט השלום לתעבורה באר-שבע (כב' השופט לנדסמן), שניתנה ביום 5.6.07 במסגרת ב"ש 1715/07, לפיה דחה בית משפט קמא את בקשת המערער להארכת מועד להישפט.

2. העובדות שאינן שנויות במחלוקת הינן כדלקמן:

ביום 25.4.07, הגיש המערער בקשה לבית משפט קמא להישפט, לפי סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), בגין שלושה דוחות שקיבל: האחד מיום 8.7.04, השני מיום 19.4.04 והשלישי מיום 2.11.03 כולם בגין עבירה של נהיגה ברכב שעולה ממנו אבק או נשפך ממנו חומר כלשהו, בניגוד לתקנה 86(1) לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961. 

בבקשתו טען המערער כי בזמנים הרלבנטיים לרישום הדוחות אותם אישר כי קיבל לידיו, העביר את הדוחות למעסיק שלו על מנת שיגיש בשמו הודעה כי ברצונו להישפט בגין הדוחות הנ"ל וכי סמך על המעביד כי זה יטפל בדבר. לבקשתו צרף המערער תצהיר של המעביד המאשר לכאורה את הדברים ואף מציין כי שילם בטעות את הדוחות האמורים על אף שהמערער ביקש ממנו לשלוח בשמו הודעה בדבר רצונו להישפט.

הבקשה, אשר באה בפני בית משפט קמא, הועברה לתגובת לשכת תביעות תעבורה נגב (להלן: "התביעה") אולם, התביעה לא הגיבה לבקשה וביום 5.6.07 נתן בית משפט החלטה בהעדר תגובת התביעה, שהיא נשוא הערעור. 

3. בית משפט קמא דחה את בקשת המערער ונימק את החלטתו בטעם כי המערער אחר את המועד בהגשת הבקשה, כי מדובר בשלושה דוחות שקיבל המערער לידיו לפני כשלוש שנים וכי היה זה מחובתו ובאחריותו להבטיח את דבר משלוח בקשתו להישפט. כמו כן ציין, כי לא הוגש תצהיר מטעם המעביד. בשל נסיבות אלו לא ראה בית משפט קמא לנכון לפתוח את שעריו של בית המשפט בפני המערער.

4. טען ב"כ המערער כי שגה בית משפט קמא כאשר דחה את בקשת המערער מבלי לקבל את תגובת התביעה, שמא היה בתגובת התביעה כדי להביע הסכמה לבקשה, שאז נכון היה לאשר את הבקשה לנוכח הסכמת הצדדים.

לחילופין, טען כי שגה בית משפט קמא, כאשר קבע כי לא צורף תצהיר של המעסיק בתמיכה לבקשת המערער מקום שבפועל אין חולק כי תצהיר שכזה אכן קיים ואכן צורף לבקשה וכי יש בקביעתו זו כדי ללמד שלא נתן את הדעת לאמור בתצהיר המעביד.

לנוכח דברים אלה טען כי נכון יהיה להחזיר את הדיון לבית משפט קמא על מנת שיחזור וישקול את הדברים לאחר קבלת תגובת המשיבה ולנוכח תצהיר המעביד.

לחילופי חילופין טען המערער לגופו של עניין וטען כי טעה בית משפט קמא כאשר סגר את דלתות בית משפט בפני המערער אשר מבקש כי תינתן לו הזכות לעמוד מול בית המשפט ולפרוס הגנתו אל מול הדוחות שקיבל, כשעיקר טענתו כי לא ביצע את העבירות המיוחסות לו בדוחות. 

5. ב"כ המשיבה טען כי אין מקום לקבל את הערעור לנוכח המחדלים הרבים שרובצים לפתחו של המערער. ב"כ המשיבה לא חלק על העובדה כי תצהיר מטעם המעסיק אכן צורף לבקשת המערער בתיק בית משפט קמא, אולם לטענתו יש לדחות את גרסת המעסיק ולראות בה כמופרכת לנוכח הטענה כי שילם את הדוחות בטעות.

לחילופין טען כי מדובר בדוחות מן השנים 2003-2004 ולנוכח הזמן הרב שחלף אין מקום להיעתר לבקשה שכזו, בהעדר נימוק משכנע לאיחור הניכר.

ב"כ המשיבה חזר והדגיש כי זכותו של אדם ליומו בבית משפט קיימת גם קיימת אך כבולה היא לפרוצדורה וזמנים.

6. אשר להחלטתו של בית משפט קמא בהעדר תגובה מטעם המשיבה, אכן מן הראוי היה כי בית משפט קמא יקבל את תגובת המשיבה בטרם ייתן החלטתו אולם לנוכח עמדת המשיבה, אשר באה בפני ואשר היה בה כדי להביע את התנגדותה לבקשה, לא מצאתי לנכון להחזיר את הדיון לבית משפט קמא בשל פגם זה.

7. לגופו של עניין - סעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי מסדיר את סדרי הדין בעבירות קנס, לפיו מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס ישלמו תוך 90 יום אלא אם כן הגיש תוך 30 ימים מיום ההמצאה בקשה לביטול או הודיע תוך 90 ימים שיש ברצונו להישפט על העבירה. נאשם שלא עשה אחת מאלה, יראו אותו בתום המועדים הקבועים בס"ק (א) כאילו הורשע בבית משפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.

סעיף 230 לחוק סדר דין הפלילי קובע כי: " בית משפט רשאי מנימוקים שירשמו לקיים את המשפט גם אם ההודעה האמורה ניתנה באיחור".

בית המשפט הנדרש לבקשה מסוג בקשה זו, דהיינו להארכת מועד להישפט, שוקל את אותם שיקולים הדומים לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר נאשם, לפי סעיפים 240  ו-130 לחוק סדר הדין הפלילי (ראה רע"פ 9142/01 סוריא איטליא נ' מדינת ישראל , פ"ד נז (6) 793).

לאמור, על המערער להראות טעם טוב וראוי מדוע נמנע מהגשת הבקשה להישפט במועד שנקבע לכך בחוק וכן נדרש בית משפט לשקול האם באי ביטול פסק הדין עלול להיגרם עיוות דין לנאשם עד כי צודק יהיה הדבר להיעתר לבקשתו.

8. אומנם שגה בית משפט קמא כאשר ציין בהחלטתו שלא נמצא בבקשתו של המערער תצהיר מטעם המעסיק ושקלתי החזרת העניין לבית משפט קמא על מנת שיבחן מחדש החלטתו לנוכח האמור בתצהיר. אולם, לאחר שחזרתי והפכתי בדברים סבורה אני כי אין בתוכן התצהיר הקיים כדי לשנות מן התוצאה הסופית לנוכח האיחור הניכר בהגשת הבקשה לבית משפט קמא.