פסק-דין בתיק עפ 4213/07

השופט א. ואגו:

לפנינו ערעורו של המערער על הכרעת דינו וגזר דינו של בימ"ש השלום, כב' השופט ג. טהר-לב, כאשר בגדר פסק הדין נשוא הערעור, הורשע המערער, אביו של המתלונן, קטין יליד אוגוסט 1991, במספר מעשי תקיפה ותקיפה בנסיבות מחמירות, וכן איומים, שביצע כלפי בנו, ונגזרו עליו מאסר בפועל של 14 חודשים, מאסר מותנה, קנס וכן פיצוי למתלונן.

הרקע לפרשה הוא בכך שהמתלונן גדל בבית אימו ובחזקתה בלבד עד גיל 9, ולא היה בקשר עם אביו, הנאשם, ובאפריל 2001 הועבר לחזקת אביו, ביוזמת האם, והחל להתגורר עימו.

עפ"י כתב האישום, שבו הורשע המערער, במועדים שונים לאחר שהחל להתגורר אצל אביו, תקף אותו המערער מספר רב של פעמים, כאשר האישום הראשון מבין הארבעה עוסק בכך שבמועדים בלתי ידועים, אך רבים במספרם, תקף אותו האב וגרם לו חבלות של ממש, עת היכה אותו בפניו, הטיח את ראשו בקיר, סטר לו ובעט בו ברגליו, ולעיתים תוך שימוש בחגורה, על רקע ויכוחים סביב סירוב הבן לאכול, אודות השימוש בטלוויזיה, ועניינים נוספים, וכן נהג לאיים עליו שאם יגלה שהמתלונן הלשין עליו, אזי הוא, המערער, יהרוג אותו.

האישום השני עוסק במקרה ספציפי בסמוך לנובמבר 2001 שבו ליד בית הספר שבו למד המתלונן סטר המערער לבנו, בשל תלונה של אחד מנהגי ההסעה שבה השתמש המתלונן, ולפיה הבן התנהג באופן בעייתי בהסעה.

על פי האישום השלישי, סמוך לבית אחיו של המערער בדימונה, חבט המערער את ראשו של בנו בספסל, על רקע סירובו לאכול, ואף צחק באומרו "עיקמת את הספסל".

האישום הרביעי מספר על מקרה מיום 21.12.01, כאשר המתלונן סירב לאכול חטיף כפי שדרש ממנו המערער ואזי הוא תקף אותו, בכך שתפס בגרונו והיכה בגופו, וכתוצאה מכך נגרמו למתלונן שריטות מרובות בצוואר, על יד אוזן ימין ועין ימין.

המערער כפר בכל אלה, מלבד הודאתו בכך שנתן מכה חינוכית גרידא בישבנו של הבן במהלך האירוע המתואר באישום השני, כאשר נהג ההסעות התלונן על התנהגותו, והתנהל, פועל יוצא מכך, הליך הוכחות מלא, שהתארך והלך, ובסופו של דבר אף שכתב האישום הוגש בשלהי 2001, ניתנה הכרעת הדין רק ביום 5.10.06, כאשר גזר הדין הושמע ב- 15.4.07.

ביצוע גזר הדין עוכב, בהחלטת בימ"ש השלום, עד אשר יוכרע הערעור שהתעתד המערער להגיש, זה התלוי ועומד כעת בפנינו.

לאחר שמיעת הראיות, וכאמור, הורשע המערער בכל ארבעת האישומים, ונקבע כי עבר מספר עבירות של תקיפת קטין, תקיפה בנסיבות מחמירות, ואיומים, בניגוד לסעיפים הרלוונטיים בחוק העונשין תשל"ז - 1977, כפי שיוחסו לו בכתב האישום.  

הכרעת הדין מפורטת ומנומקת בהרחבה, כאשר כב' השופט טהר-לב מנתח בפרטי פרטים את הראיות השונות שבאו לפניו, וקובע ביחס אליהם את ממצאיו העובדתיים לצד הערכת המהימנות והמשקל שהוא מייחס לכל עד וראייה.

הציר המרכזי, שעליו בוססה קביעתו המרשיעה של בימ"ש השלום, היה עדותו של המתלונן הקטין אשר זכתה לאמונו של ביהמ"ש, ולפי התרשמותו ניתן לבסס עליה את הממצאים הצריכים להכרעה, וזאת לאחר שהמתלונן, שהיה כבן 12 כשהתנהל המשפט, העיד בעצמו ונחקר בחקירה נגדית על האירועים נשוא כתב האישום, שהתרחשו עת היה כבן 10, ובנוסף הוגשו תוצרי חקירת הקטין, בזמנו, בפני חוקרת הילדים, גב' אורן, משמע - קלטות החקירה שתועדה חזותית וקולית, דו"ח הערכה של חוקרת הילדים, וכמובן עדותה של החוקרת בביהמ"ש.

לצד זה, מנה בימ"ש השלום מספר חיזוקים וראיות נוספות שתרמו לביסוס גרסת המאשימה - המשיבה דכאן, ובהם עדות המורה שהיה עד לתקיפה נשוא האישום השני, עדות אימו של הקטין, שבנקודות מסוימות תאמה ואיששה את מהימנות בנה, אף שלא היתה עדה למקרים עצמם, תיעוד רפואי ומצולם של שריטות וסימני חבלה על גופו של הילד, ועוד.

מנגד - התרשם כב' השופט קמא באורח שלילי מעדות הנאשם, ומצא שגרסתו כי מדובר בבדותא ובעלילה מצד המתלונן, אולי ביוזמת ובעידוד אימו, חסרת בסיס, ונקבע כי עדותו היתה בבחינת "מדרון חלקלק", שכורסמה בהדרגה תוך פגיעה הולכת ונמשכת במהימנותו ככל שהתגלו בדבריו פירכות וסתירות.  

כב' השופט טהר-לב קבע כי עדות המתלונן היתה עקבית בעיקרה, ועל ליבת גרסתו חזר בהזדמנויות שונות, כמו גם בביהמ"ש עצמו, ובאורח המתיישב עם מארג הראיות הכללי, ואילו באשר לסתירות או בעייתיות מסוימת בהבאת הדברים ובפרטים שנמסרו, הדגיש ביהמ"ש כי יש לבחון את אלה מתוך הכרה במגבלותיו של הילד, שבהתאם לגילו, לעיתים מתקשה להפריד בין אירוע לאירוע ולמקם את האירועים על ציר הזמן, ואולם באלה אין לפגוע במהימנות הבסיסית ובאותות האמת הנגלים ממנו ומדבריו.

משקל רב בגיבוש התרשמותו של בימ"ש קמא מהמתלונן היה לתוכן הקלטת שתיעדה את חקירת הילד בפני הגב' אורן, כאשר ניכר היה שהילד מוצף רגשות, נסער ופורץ בבכי כאשר הוא מדבר על איומי אביו ועל פחדיו ממנו, ועל חששו הרב כי המערער "יהרגו במכות" אם יחשוף את האמת, וברי כי הוא נתון בסערת רגשות ובמצוקה כאשר הוא מעיד על פחדיו אלה, סימנים אשר ביהמ"ש קובע כי קשה מאוד לייחסם לביום או להתחזות מצידו.

בסופו של יום, והגם שביחס למעשי האלימות עצמם, פרט לתקרית הסטירה בבית הספר, לא היו עדים חיצוניים, וההכרעה התמקדה בשקילת "מילה מול מילה", של הקטין אל מול אביו, נמצא לביהמ"ש כי כאשר עדות הילד אמינה ומשכנעת, וקיימים ביחס אליה חיזוקים חיצוניים, ומנגד - גרסת המערער ועדותו אינם משכנעים והוא אינו מהימן, הרי יש לאמץ את גרסת המתלונן ודבריו, וניתן לבסס על אלה את המסקנה שעובדות האישום הוכחו מעבר לכל ספק סביר, כפי שנקבע.

הסניגור המלומד, עו"ד פרץ, ביסס את נימוקי הערעור כנגד הכרעת הדין וממצאיה על ניסיון להצביע, שוב, על מה שהוא מגדיר כסתירות רבות וחוסר אמינות אצל המתלונן, תוך הדגשה שמדובר בילד בעייתי אשר לא ידע גבולות ואשר התנהגותו חריגה, והוא שב וטוען בפנינו, כמו שנעשה בפני הערכאה הדיונית, שאין גרסת הילד ראויה לאמון, וכי מדובר בעלילה שהוא רקם משום שנאתו לאביו, ורצונו לחזור לבית האם, משם הועבר לחזקת המערער, ובאשר זה האחרון הכניסו למסגרת קפדנית יותר וממושמעת, שלא היתה לרוחו.

בנימוקי הערעור הכתובים, כמו גם בטיעון בע"פ בפנינו, שטח ופירט עו"ד פרץ את הסתירות והפירכות שמצא, אחת לאחת, ומתוכן הוא מבקש לקבוע כי שגה בימ"ש קמא כאשר קבע כי עדות המתלונן עומדת ב"מבחן העיקביות", כהגדרתו של כב' השופט טהר-לב.